רב"ט אורי לבוביץ ז"ל

אלבום תמונות

בית ספר "ביאליק" הוא הביה"ס הראשון שהוקם בנתניה בשנת 1930, בית הספר כלל שלוש כיתות וגן ילדים.
ביה"ס שימש בראשיתו את כל ילדי היישוב. ככזה הוא תיפקד כבית ספר קהילתי בניהולו עובד אמיתי, והושם בו דגש על שמירת ערכי התרבות היהודית - ישראלית, תוך שיתוף הקהילה כולה, כך, לדוגמא טקסים שנערכו לקראת החגים היוו אירוע שבו השתתפו לא רק התלמידים והוריהם, אלא גם כל תושבי המקום (כ- 130 תושבים).
ביה"ס נאמן לקו של שמירת הקשר עם הקהילה, ואף שימש כמרכז תרבות לקהילה. ביה"ס יזם למשל, איסוף בגדים לנזקקים (עולים - מעפילים), וזאת יש לזכור, בתקופה שהיה קשה להשיג בגד. היה נוהג קבוע של מתן תרומה לקרן הקיימת לישראל.
יום הלימודים בתחילת שנות הארבעים התחיל במפקד בוקר שכלל "פסוקו של יום" ופרקי תפילה. אלה הונהגו, ככל הנראה, ביוזמה פרטית של המנהל שהיה אדם מסורתי - דתי. בשיעורי התנ"ך חוייבו הבנים לחבוש כיפה, התלמידים למדו שיעורי משנה ועסקו בפרקי אבות. ביום שישי בשיעור האחרון התקיימה קבלת שבת לכלל התלמידים בנוכחות המנהל, כשהתוכנית הוכנה בתורנות ע"י תלמידי הכיתות השונות.
טקסי הסיום של כיתות ח' היו אירועים שבהם השתתפו כל תושבי היישוב.
פרט למקצועות הלימוד הקיימים כיום היו נהוגים מקצועות הכשרה שהיו נחוצים לחיי היום יום: לימודי מלאכה - שיעורי תפירה לבנות ושיעורי נגרות לבנים. שיעורי תזונה וכלכלת בית התקיימו במטבח הלימודי, בו התנסו התמידים בבישול במגבלות המתבקשות מן הצמצום בחומרי מזון ותוך התחשבות בעקרונות השמירה על ההיגיינה. התקיימו גם תערוכות מזון שבהן השתתפו כלל תושבי היישוב. שיעורי החקלאות בהם טיפחו התלמידים גן ירק ופרחים (בשנת 1935 זכו בפרס הנציב העליון על הגינה המיוחדת). פרי הגן שימש במטבח הלימודי והנותר נמכר לתושבי המקום. התוצרת שלא התאימה, וכן שאריות המזון מן המטבח, שימשו מזון לבעלי חיים שהיו ב"גן החיות של ביה"ס. (מתוך: ברונר, חמדה, 1997, בית ספר שצמח מבית חינוך של זרם העובדים ובית ספר שהתפתח מהזרם הכללי, עבודה לקורס פוליטיקה ומדיניות החינוך, ארכיון עיריית נתניה עב 2, 23).
בחוברת "עת עלינו בנתניה" מספרת ציפורה ברנשטיין על הימים הראשונים כמורה בנתניה: "בית הספר שבו שימשתי מורה ראשונה, כלל שלוש כתות וגן ילדים, וכל אלה הסתופפו בחדר בן ד' על ד' ובמטבח מפוייח. בחדר השני, שמחצית וילון המפרידה בינו ובין הכיתה - היה גר בעל הבית."
"מחצית מהילדים, שהיו בגיל הגן, שוכנו בחדר והושבו על מחצלת, ואילו הנותרים, סודרו במטבחון, בו הוכנסו כמה כסאות רעועים, שלא הספיקו אלא לילדים אחדים. הנותרים הושבו אף הם על מחצלת. כדי לא לפגוע בחוש הצדק שלהם, הנהגתי תורנות בישיבה על כסאות."
"עם ריבוי התלמידים, הוחמרה בעיית הריהוט. כינסתי את הילדים לאספה והחלטנו "לארגן" תוספת ריהוט בכוחות עצמנו. בדרך זו הובאו תיבות, פחים ולוחות - עץ, ששימשו ככסאות, עד ל"כשירחיב". נקל להבין, מה נעימה היתה ההוראה לקול חריקת התיבות ותפיפת הפחים... אבל הסתגלנו, והילדים גילו הבנה והקשיבו לשעורים. באתי אל ועד המושבה בדרישות בלתי פוסקות לשיפורים, הן בריהוט והן בתוספת כח הוראה."
"את התמיכה המוסרית העיקרית לדרישותי קבלתי דווקא מאיש שלא היה חבר הועד אבל גילה הבנה ומסירות רבה לביסוס החינוך, הלא הוא ידידנו בועז דנקנר. אכן, קשה היתה ההתחלה, אבל המאמץ והסבל של הימים הראשונים נתנו פרי תפארת".
(מתוך: "עת עלינו לנתניה - כ"ה שנים לעליה לקרקע", 1954, ארכיון עיריית נתניה).

בועז דנקנר מראשוני נתניה כתב "בעת עלינו לנתניה" על ניצני המפעל החינוכי: "עם השתקעותי בנתניה הייתי רגיל ללוות את שני פעוטי למוסד החינוכי שבמקום. לרשות בית הספר עמדו שלושה חדרים: באחד גן ילדים לבני 3- 5 בחדר השני כתות א', ב', ג' לבני 6- 9 שנים ובחדר השלישי ל"מבוגרים" בני 10 - 13 שנים. ועל כולם מנצחת עמלה שחורת שיער מבנות ירושלים, הלא היא המורה ציפורה. התבוננתי מקרוב לסדר עבודתה של המורה, והרי תיאורו לפניכם: משעשעת את פעוטי הגן שבחדר הראשון מקנה את הא"ב וכללי החשבון הראשונים בכתה השניה מלמדת פרק בתנ"ך - שופטים וישעיהו - בכתת "המבוגרים". והמורה אינה יושבת אף לרגע במקום אחד. כל הזמן מתרוצצת - מושיבה פעוט על הסיר מפייסת שני ילדים נצים - כל זה בחדר הגן. ומיד אצה לחדר השני: מתקנת את החשבון ושוב דוהרת לחדר השלישי... מכל הכיתות בוקעת צעקה אחת: מורתי מורתי!..."
בבי"ס ביאליק התרחשו גם השביתות הראשונות במערכת החינוך. אחת בגלל מטאטא והשניה עקב תשלום משכורות למורים.

(מתוך: "עת עלינו לנתניה - כ"ה שנים לעליה לקרקע", 1954, ארכיון עיריית נתניה).
בית הספר "ביאליק" שימש את אנשי ההגנה כמקום מפגש וממנו אותתו ליישובי הספר ולספינות המעפילים.