קורות חיים
בן זקונים לבתיה וחיים. נולד בי"ט בחשוון תשל"ט (19.11.1978) בירושלים, אח לשרון ויהודה.
רונן גדל בירושלים, בשכונת רמות. למד בבית הספר היסודי "פיקר" וסיים את לימודי התיכון ב"מכללת אורט" במגמת אלקטרוניקה.
ילד סקרן ונבון, בעל עיני שקד חודרות ומאירות, מלא פליאה וקסם מן העולם. פיזר כל כך הרבה שמחה ואור סביבו, בצחוק ובחיוך. נולד עם שקט פנימי, ידע את דרכו בבטחה ובתובנה.
מגיל צעיר גילה עניין בתחומים רבים. כילד אהב תוכניות על טבע ועל גוף האדם, וככל שבגר גבר צימאונו לידע. התעניין בספרות, במוזיקה ובשירה, גילה את כישורי הכתיבה שלו, אהב מחשבים וספורט. למד אומנויות לחימה מגוונות והאמין בתורתן ובמשמעויות הרוחניות שמאחוריהן. "כמו שהשמש משלימה את הירח, כמו שהשחור משלים את הלבן או כמו שהגבר משלים את האישה..." כתב רונן ביומנו בניסיון להסביר את אמונתו בתורת הין והיאנג.
בעיקר האמין בבני האדם, אהב ילדים ותמיד מצא את המילה או החיבוק לחזק ולהעצים את האחר והחלש. דמותו החזקה והבלתי מנוצחת הכריעה בכל דבר שנגע בו, ממשחק שחמט ועד לשיחה אינטלקטואלית. כושר מנהיגותו בלט, אישיותו המיוחדת והכובשת ריכזה סביבו חברים רבים, היה הדבק המחבר בין כולם.
שלא כמרבית בני גילו, המתחבטים בשאלות קיומיות, ידע רונן להעריך וליהנות באושר גדול גם מהדברים הקטנים שבונים חיים שלמים. "משמעות החיים היא האושר" נהג לומר. נוכחותו השרתה על סובביו שלוות נפש כי באמונתו הלך תמיד עם הלב, באופטימיות, בחיוך ובאהבה - כל אלו הובילו לשלמותו הפנימית.
לרונן היה יומן משותף עם חברתו טיראן, בפברואר 1998 כתב לה: "לאור הלבנה - חולם עלייך / ואת נראית כה יפה / וסביב ראשך הילה / בוהקת כמו אור הלבנה / וכל פעם שאני מביט בפרח / רואה אני אותך וליבי נמס כאשר אני נזכר בריח צווארך / לפעמים כשאני לבד בחדר, מתבודד - חושב עלייך ללא קץ / ונזכר בחיוך ובפנייך הסמוקות אשר נותנות לי כוח להמשיך ..."
יכולת ההסתכלות העמוקה בנפש האדם, ההקשבה והנתינה שלו הובילו אותו לבחור בשירות צבאי משמעותי. בנובמבר 1996 התגייס לצה"ל ובחר להיות חובש בחטיבת "גבעתי". סיים את הקורס בהצטיינות וזאת בשל ידיעותיו הרבות בתחום הרפואה, אלו היו גאוותו והוא ראה את עתידו בתחום זה.
רונן היה חובש קרבי בגדוד "צבר", אהב את תפקידו ונהנה להתמקצע בו. ביחידה היה חובש מקצועי ונערץ. "אהבת להיות חובש והיית החובש הכי טוב בפלוגה... תמיד חיפשת איך לעזור", ספד לו מפקד הגדוד.
חודשיים לפני נפילתו, כתב ביומנו לחברתו טיראן: "בלעדייך / כמו גשר צר / כמו ענף שבור / כעלה נידף ברוח / איתך, כמו גשר יציב וחזק / עץ אלון יפהפה / כעלה התאנה / הנסיכה היפה מכל / תהיי לצידי בתור מלכתי?"
כשישה חודשים לפני תום שירותו, ב-4.4.1999, נרצח רונן במוצב "ברקן" שעל גבול הלבנון משלוש יריות שירה בו חייל מיחידתו, שניות לאחר מעשהו התאבד.
סמל רונן קמחי (דוזי) נפל ביום י"ח בניסן תשנ"ט (4.4.1999). בן עשרים בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר הורים, אח ואחות.
על קברו נחקק: "נטעת ונקטעת - נלקחת והשארת. חייך עמוסי החלומות - הותרת לנו".
"אישיותו של רונן השאירה בנו חותם בתכונותיו הטובות והן צוואתו", כתבו הוריו, "איבדנו ילד, אח וחבר המלווה אותנו כמלאך ששומר..."
אחותו שרון כתבה לו לאורך השנים: "אני כותבת לך מאז לכתך, כל פעם מהיבט אחר של כאב וגעגוע. עם השנים המוות שלך השריש את שורשיו בנבכי נשמתנו ובכל רגע מחיינו, דמותך נגלית לנו ואין מה לומר - אתה כאן ושם, בכל מקום. כמו שכתבה המשוררת רות גרוסמן ''... כמה מפליא, שהגעגועים יודעים להיכנס למקצב, לעונה של השנה ולאור'. מתגעגעים לכל הדברים הקטנים והגדולים שהיית בעבורנו ובעיקר כואבים את כל מה שלא תהיה בשביל עצמך".
חברו אמנון כתב: "הבושם של פאקו רבאן, ההליכה האופיינית, רגליים נוטות קצת החוצה. הביטחון העצמי, לא נפוח אלא שקט, על סף חיוך. הניצוץ השובב בעיניים, השיער השחרחר שתואם את צבען. הצחוק המתפרץ... הזמן מתעתע, פעם מרחיק ומטשטש, פעם מתבטל ובמלוא הצלילות, רק לפני שעה שיחקנו שח או כדורסל או סתם טיילנו ברמות בשעת לילה, מלווים אחד את השני הביתה כשמכוניות היו משהו רחוק של הורים.
שנים חלפו, ילדים נולדו ושערות הכסיפו. מישהו פעם אמר לי שאין כמו חברי ילדות, שמשהו בשנים ההן עד סוף הנעורים כל כך רענן, מלא תום, ומי שחווה אותן יחד עובר מעין היתוך שהופך את החברות לנצחית, מלשון נצח אבל נראה לי שאפשר גם מלשון ניצחון על הזמן. והנה ברדיו השאלות המפורסמות שעלי מוהר כתב ופוליקר הלחין: 'מה עושים עם מותך, עם זיכרון היותך, ועם השכחה...' - ותשובות אין. והשאלות ממשיכות להדהד".
רונן מונצח בעירו ירושלים, בהנצחה העירונית ובבית ספר אורט שבו למד. כן הוא מונצח עם הלוחמים שנפלו בלבנון ב"בית אייל" באשדות יעקב מאוחד, ועם נופלי החטיבה ב"מצודת יואב" - בית חטיבת גבעתי.