רס"ל יחזקאל ראנם קטן ז"ל

קורות חיים

יחזקאל, בן סלימה וסלמן, נולד באוקטובר 1939 במוסול שבעירק. הוא סיים שש שנות לימוד בבית ספר יסודי בעירק, ולאחר שעלתה משפחתו ארצה בשנת 1951 והתיישבה בכפר חסידים, המשיך וסיים את לימודיו היסודיים.

במעברת כפר חסידים גרה משפחת קטן בתנאים קשים מנשוא. בקיץ שרר חום מחניק בצריף מגוריהם ובחורף טפטף הגשם לתוך יצועיהם, ונדמה היה שכלל אין גג מעל ראשיהם. המצב הכלכלי הלך והחמיר מיום ליום, עד שיחזקאל נאלץ לנטוש את ספסל הלימודים ולצאת לעבוד בקיבוצי הסביבה, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. כעבור ארבע שנים הצליחה המשפחה לעקור מהמעברה ולהתיישב בחיפה. יחזקאל המשיך לעבוד במקומות שונים במשך היום, ובערב למד בקורסים את מקצוע המסגרות. בתקופה זו התחיל לעבוד במסגרות בסדנת משטרת חיפה ועד מהרה רכש את יסודות המקצוע.

ראנם, כפי שנקרא בפי כל, אהב והרבה לקרוא ספרים בנושאים שונים. הוא גם נהג לרוץ מדי בוקר בבוקרו לפני העבודה, למען הבריאות ולהנאתו.

כשנה לפני מועד גיוסו לצה"ל יצא לקורס מדריכי גדנ"ע בחניתה, וכשחזר הדריך את הנוער בשכונתו. הוא היה חביב וחברותי, תמיד השתדל לעזור לזולת ככל יכולתו ולכן היה אהוב על כל מכריו וידידיו.

יחזקאל גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1956 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר שעבר קורסי מ"כים חי"ר וצניחה, נשלח לקורס חובשים ואחר-כך לקורס נהגי אמבולנס, ולבסוף היה לחובש קרבי.

בתחילת אוקטובר 1957 שוחרר יחזקאל מהשירות הסדיר וחזר לעבוד בסדנת המשטרה. לאחר זמן מה עזב את עבודתו במשטרה והפך להיות קבלן משנה לעבודות מסגרות. הוא היה בעל מקצוע מעולה וכל עבודה שלקח על עצמו, ביצע בדייקנות ובקפדנות. ביחסו אל פועליו הצטיין בהתנהגותו המוסרית והאנושית. תמיד הייתה אוזנו קשבת לבעיותיהם ולצרותיהם ותמיד ידע לעזור להם במעשה ובעצה.

בשנת 1966 נשא לאישה את חברתו שרה והקים עמה משפחה. לעתים יצא לתקופות של שירות מילואים וכשפרצה מלחמת ששת הימים גויס ונלחם עם חבריו בקרב על כיבוש ירושלים. ביום הראשון ללחימה נקלעה יחידתו לקרב קשה בעיר העתיקה.

יחזקאל נהג את האמבולנס אל תוך שטח האש ותחת הפגזות כבדות ואש שטוחת מסלול חילץ את חבריו הפצועים והעבירם למקום מבטחים. על אומץ הלב, הדבקות במטרה ואחוות הלוחמים שגילה יחזקאל בקרב זה, הוענק לו "עיטור המופת" מידי ראש המטה הכללי של צה"ל.

חודש לאחר תום מלחמת ששת הימים נולד בנו בכורו. שנה אחר כך נולד בנו השני ואחרי ארבע שנים נולדה בתו הראשונה. הוא היה בעל ואב למופת, מסור ודואג למשפחתו. כשהיה נאלץ לעבוד במקומות מרוחקים מביתו, השתדל תמיד לחזור הביתה בערבים כדי להיות בחיק משפחתו.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים לא המתין יחזקאל לצו הקריאה. הוא יצא לסיני והצטרף ליחידתו. ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973), לאחר שיחידתו צלחה את התעלה ועברה לגדה המערבית, פתחו המצרים בהפגזה כבדה.

בהפגזה זו נהרג יחזקאל. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה.

השאיר אחריו אישה, שני בנים ובת, הורים, שבעה אחים ואחות.

לאחר נופלו הוענקה לו דרגת רב סמל.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יחזקאל נלקח מאתנו בליל ה-20.10 בחורשה, מול המקום בו צלחה חטיבתנו את תעלת סואץ. איבדנו את אחד הטובים שבחברנו ומהוותיקים שביחידתנו. הוא היה מעמודי התווך של היחידה. עשינו יחד דרך ארוכה, לכל אורך סיני, ובכל אותה דרך גילה יחזקאל את כל אותם גילויי התנדבות, תושייה, מרץ וסמכות, שכה אפיינוהו ובזכותם אהבנוהו. במהלך הקרבות היו מספר פעמים שחשבנו להשאיר אותו עם הכוח העורפי, אך תמיד לחץ ודרש ללכת קדימה ונטע בנו את הביטחון, שאתו יסתדר הכל בכי טוב, ואמנם מעולם לא אכזבנו. חבר יקר אבד לנו ואותו נזכור לנצח".