קורות חיים
בת בכורה ליוליה ואלברט. נולדה ביום ז' בניסן תש"ס (12.4.2000) ברוסיה. אחות לליה.
בשנת 2000, כשהייתה תינוקת, עלו ולריה והוריה לארץ מרוסיה והתיישבו בפתח תקווה. היא למדה בבית הספר היסודי "עין גנים", לאחר מכן בחטיבת הביניים "בן צבי" ובתיכון למדה ב"בית חינוך שש שנתי בן גוריון" בעיר. בני משפחתה וחבריה כינו אותה ולרי, ולרושית, וַלוַל ו"שמש".
בחטיבת הביניים ובתיכון למדה ולריה בכיתת מוזיקה ורכשה גם שם חברים קרובים. היה לה חשוב להוכיח את עצמה בלימודים, והיא הגיעה להישגים גבוהים.
מגיל צעיר התחברה למוזיקה ולמחול. בגיל חמש החלה לרקוד בלט ובגיל תשע אמרה: "כשאני רוקדת, אני מרגישה את כל העולם". בגיל שתים-עשרה עזבה את הריקוד והצטרפה למקהלת "קנטבילה" בקונסרבטוריון העירוני של פתח תקווה. שם השתתפה בחזרות, הופיעה, נסעה להופעות בחו"ל והכירה חברים וחברות רבים.
ביומנה, בו נהגה לכתוב באנגלית, ביטאה ולריה את הרגשתה לגבי המוזיקה: "לפעמים אני מרגישה רע / וטוב, אני חושבת / זה נורמלי אצלי / הרגשות שלי הם צבעים / מוזיקה היא כל חיי / מוזיקה היא כל עולמי / מוזיקה היא כל מה שבראשי".
באתר יוטיוב ניתן לצפות בסרטונים בהם מופיעה ולריה בשירת סולו ובשירת מקהלה במסגרת מגמת המוזיקה בבית הספר התיכון "בן גוריון" ובמסגרת הקונסרבטוריון העירוני.
הן בבית הספר והן במקהלה הפגינה ולריה אחריות ורוח נתינה, התנדבות, עזרה לזולת ועשייה למען הכלל. היא תמיד קיבלה על עצמה תפקידים בכיתה ובמקהלה. היה לה חשוב לשמח את בני משפחתה ואת חבריה. כשהכינה משלוחי מנות בחג פורים הקפידה להכין לאוהביה משלוח גדול במיוחד. בטיסה הראשונה שלה לחו"ל עם המקהלה, קודם כול קנתה מתנות לבני המשפחה, ורק אז גילתה שלא נותר לה כמעט כסף לקנות לעצמה. רוח הנתינה שאפיינה את התנהלותה הביאה אותה לתרום את שער ראשה להכנת פאה לחולת סרטן, לתרום דם ובהמשך אף לבדוק אפשרות לחתום על כרטיס "אדי" לתרומת איברים.
ולריה, בעלת עיניים גדולות, חכמות ורגישות, הייתה עדינה, שקטה, מופנמת ורצינית, מתבוננת בעולם, ובד בבד הייתה חייכנית עם שמץ שובבות, והחום שקרן ממנה חדר לכל לב. תמר, מורתה למוזיקה והמחנכת שלה, תיארה אותה באמצעות הפתגם "מים שקטים חודרים עמוק". חברתה ליאור כתבה: "ילדה יפיפייה עם צחוק מתגלגל שאי אפשר להיות אדישים אליו, חיוך נוגה ועיניים מאירות".
הייתה לה משמעות בחייהם של רבים, תמיד ידעה לומר מילה טובה ולהרעיף מחמאה. היא הצליחה לטוות סביבה מארג יחסים יוצא דופן עם סובביה, כך שכל אחד מהם הרגיש מיוחד בזכותה. בתשע-עשרה שנותיה, סיפרו אוהביה, נתנה יותר אהבה ממה שאנשים מספיקים לתת בחיים שלמים.
ביום 19.11.2018 התגייסה ולריה לצה"ל ושובצה, לשביעות רצונה, בתפקיד סייעת לרופא שיניים בחיל הרפואה. הדבר תאם את תקוותה לעסוק ברפואה בעתיד. בלימודים בקורס השקיעה רצינות רבה, וקיבלה ציונים גבוהים מאוד.
במהלך השירות הצבאי החלה לחוש ברע ולאחר בדיקות אובחנה כחולה במחלת הסרטן. לאחר הגילוי אמרה למפקדת שלה, "אני מבריאה וחוזרת ליחידה. תשמרו לי על המקום, בבקשה".
מאחר שהאמינה שמטרת החיים היא לעשות את העולם מקום טוב יותר, תרמה בפעם השנייה בחייה את שערה למען חולות סרטן אחרות, כדי לשמח אותן, וכן רצתה להיות מי שהחליטה בעצמה על המועד להיפרד משערה ולא שהסרטן ייקח אותו ממנה בטיפולי הכימותרפיה.
בתקופת המחלה הפגינה ולריה גדלות נפש, שמרה על אופטימיות, על שמחת חיים ועל תקווה. היא נאבקה במחלתה באומץ, "כמו לביאה", כדברי חברתה ליאור.
בני משפחתה וחבריה מבית הספר ומהקונסרבטוריון ליוו אותה כל העת, ובימיה האחרונים שרו לה שירים שאהבה. את נשימותיה האחרונות עשתה בעודם שרים לה את השיר “Love of My Life” ("אהבת חיי") של להקת "קווין".
טוראי ולריה קוניצין נפלה בעת שירותה ביום כ' בתמוז תשע"ט (22.7.2019). בת תשע-עשרה בנופלה. הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי סגולה בפתח תקווה. הותירה הורים ואחות.
על מצבתה חקקו אוהביה שורה ממילות השיר של להקת "הביטלס": “Here comes the sun…” ("הנה באה השמש").
האם יוליה ספדה: "קשה לי למצוא מילים שיכולות לתאר את גודל האהבה שלי אלייך. צר לי שהכול קרה כל כך מהר והזמן שלנו ביחד היה כל כך קצוב. נשמה ענקית שלך, תמיד דואגת לאחרים קודם כול ... תודה שזכיתי להיות אימא של מלאך!"
תמר, מחנכת הכיתה של ולריה, ספדה: "ולרי אהובה, זכיתי ללמד אותך, להיות המחנכת שלך וללוות אותך בשנים שבהן הפכת מילדה לנערה. תודה ששיתפת אותי בתחושות שלך ופתחת את ליבך בשיחות שלנו, על שנתת לי מקום בעולמך ולקחת מקום משמעותי בעולמי. תחסרי לנו, אהובה".
ליאור, חברתה לכיתה, ספדה: "זו מי שהיית עבור כל אחד מאיתנו – קרן האור של משפחת י"ב 4. היית ונשארת חלק בלתי נפרד מהלב של כל אחד ואחת מאיתנו ... נזכור לך את כל הרגעים היפים והטובים ביותר שזכינו לחוות ממך בשנים האחרונות, כל הרגעים שצחקנו, ששרנו, שנלחצנו לפני מבחנים, שהתפרקנו בהרכבים, שעלינו ביחד לבמה, כל האתגרים שעברנו ביחד, כל ההתחלות החדשות שפתחנו ביחד וכל הדלתות שסגרנו. ורגע לפני שהדלת שלך נסגרת, ולרי, אנחנו מבטיחים לאהוב אותך ולזכור אותך לעד ...
בחודשים האחרונים עברנו ביחד איתך מלחמה קשה ומתישה ... כולנו האמנו בך, כולנו ראינו את הסוף הטוב קרב. אף אחד מאיתנו לא דמיין שככה סיפורך יסתיים. וכעת אנו אומרים לך תודה בלב כל כך עצוב וכואב על כל מה שלימדת אותנו בתקופה האחרונה. על כמה ואיך צריך להילחם על החיים ולהודות על מה שיש ... את הגיבורה שלנו".
שלומית, מנהלת הקונסרבטוריון העירוני של פתח תקווה והמנצחת של מקהלת "קנטבילה", ספדה: "תשע-עשרה שנים בהן התעוררת בכל בוקר עם חיוך על פנייך. ענן שחור וכבד החל לרחף מעל חייך, ואת, כמו כל דבר אחר שעשית, נלחמת עד הרגע האחרון כמו לוחמת אמיתית. למרות הכאב הרב המשכת לחייך, לשמוח ולתת לנו תחושה שהכול יהיה בסדר. לא הפסקת לטפח ולדאוג למשפחתך ... הם היו תמיד בראש דאגותייך, זה תמיד היה באופייך: לדאוג לכולם.
תודה לך על ימים מלאי אהבה אינסופית וזיכרונות רבים. אם יש דבר שמנחם אותנו כעת זה שאת כבר לא סובלת. אי אפשר לתאר את הרגשות, אי אפשר להסביר את גודל היגון והכאב – הלב ממאן להשלים, אבל בטוחה אני שמלאכי השמיים ישמרו עלייך, ואת, אהובה, תשמרי על כולנו מלמעלה ... מקווה שתוכלי לישון את שנת הנצח בשלווה. אוהבים אותך וזוכרים תמיד".
פינת זיכרון נחנכה לזכרה של ולריה בקונסרבטוריון העירוני של פתח תקווה ובה ספסלים צבעוניים עם הכיתוב “Here comes the sun…”.