תפריט נגישות

רס"ל ניר כהן ז"ל

ניר כהן
בן 23 בנפלו
בן נאווה וגיורא
נולד בראשון לציון
בב' באלול תשמ"ג, 11/8/1983
התגורר במכבים-רעות
התגייס ב-21.3.2002
שרת בחיל השריון, חיל רפואה
יחידה: חט' 847, גד' 275
נפל בקרב
בט"ו באב תשס"ו, 9/8/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: עיתה-א-שעב
באזור לבנון
מקום קבורה: ירושלים - הר הרצל
אזור: ד, חלקה: 6, שורה: 1, קבר: 6.
הותיר: הורים, אחות-נועה ושני אחים-ניצן ואייל

קורות חיים

בנם הבכור של נאווה וגיורא. נולד ביום ב' באלול תשמ"ג (11.8.1983) בראשון לציון, אח לנעה ואייל.

ניר נולד בבית החולים "אסף הרופא". הוא גדל והתחנך בראשון לציון עד כיתה ב'. בשנת 1991, בהיותו בכיתה ג', עברה המשפחה ליישוב מכבים ושם המשיך ניר ללמוד עד כיתה ו' בבית הספר היסודי "מעוז המכבים". לאחר מכן למד בחטיבת הביניים ובתיכון "מו"ר – מכבים ורעות". כאשר היה תלמיד כיתה ט' נסע עם הוריו בשליחות לארצות הברית, שם רכש אנגלית ברמה גבוהה שסייעה לו בהמשך חייו.

ניר היה מוזיקלי מאוד, וכבר בגיל חמש נשא את הגיטרה הקטנה שלו לכל מקום ואף הופיע בראשון לציון עם השיר "הופה אולה" מול קהל של מאות אנשים. הוא אהב לנגן בגיטרה ללא פחד קהל. בכיתה ז' החל ללמוד לנגן בגיטרה קלאסית, לאחר מכן בגיטרה אקוסטית ולבסוף גילה גם את הגיטרה החשמלית. לא היה רגע של שקט בבית, ובכל פעם שניר גילה סגנון מוזיקה מסוים, גם בני המשפחה גילו אותו יחד עימו: מבטהובן ועד הביטלס, מבוב דילן ועד מיילס דייויס, מאהוד בנאי ועד מאיר אריאל. קשת רחבה של סגנונות אפיינו את נגינתו של ניר, אך הג'אז והבלוז היו המרכזיים שבהם. ניר אף עשה בגרות בגיטרה קלאסית ברמה של 5 יחידות.

ניר אהב גם ספורט, ובמיוחד הוקי על מגרש, רולר-בליידס וסקי.

הוא הִרבה לקרוא, בעיקר באנגלית, ובעיקר ספרות קלאסית כמו ספריו של דוסטוייבסקי או "מילכוד 22".

ניר העמיק להרהר בשאיפותיו, הוא נהג לכתוב לעצמו את התלבטויותיו וחוויותיו.

את כישרון הציור שלו הסתיר מחבריו במשך שנים רבות, משום שחשב כי זהו תחביב "לא גברי במיוחד".

מילדותו טייל עם המשפחה בארץ ובחו"ל, והצטרף לחוגי סיירות של החברה להגנת הטבע. כסייר צעיר החל לחוות את ההליכה בשבילי ישראל, את בישולי השדה ופק"ל הקפה, ואת הלינה תחת כיפת השמים. מתוך אהבה לארץ ולטיולים בה, שאף ניר להדריך בחוגי הסיירות שהכיר כחניך. החלום לחנך ולטייל בו זמנית הוגשם רק לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי ועבד בתוכנית של הסוכנות היהודית.

ניר התגייס לראשונה בנובמבר 2001 לחיל האוויר, ושובץ לתפקיד טכנאי מטוסים. לאחר ימים ספורים הבין כי הוא אינו מתאים, וייחל לתפקיד במערך הלוחם. במרץ 2002 התגייס מחדש לחיל השריון. הוא שובץ בגדוד 82 של חטיבה 7, ובתוך שבוע הפך ל"מורעל". הוא הוכשר להיות נהג טנק וכעבור שנה וחצי של פעילות מבצעית נמצא מתאים לצאת לקורס חובשים קרביים. הקורס גרם לניר להתעניין בתחום הביולוגיה, שבו הוריו עובדים. במהלך הקורס הוא נפצע בעינו, נשלח לקורס נוסף ולבסוף סיים את הכשרתו כחופ"ל (חובש פלוגתי). בהמשך שירותו הצבאי תפקד ניר כחופ"ל וכנהג טנק, ובמסגרת הפעילות המבצעית שהה בין היתר בשכם, ברמת הגולן ובמוצבי גבול הצפון. בעת ששימש כחובש בעזה השתחרר הרופא וניר החליפו והוקפץ לטיפול מרפאתי בכל הגזרה. במהלך שירותו עבר ניר אימוני צמ"פ (צוות מחלקה פלוגה – אימוני השריון הבסיסיים) במחנה "דני" על שם רב-סרן דני פסח. ניר למד על רס"ן פסח שנהרג במלחמת יום הכיפורים בקרב על נפח, הוא סיפר לחבריו על מורשתו של דני שהיה סגן מפקד גדוד 82, ומפקד פלוגות הצמ"פ של הגדוד וזאת גם מתוך ידע אישי שכן דני היה בנם של חברי סבו וסבתו מצד אביו.

את השיר "טוק טוק על דלתות הבקו"ם" שר פעמים רבות בחודשים שלפני השחרור. כאשר השתחרר במרץ 2005 חזר לשיר המקורי בתרגומו של מאיר אריאל: "טוק טוק על דלתי מרום" (תרגום שירו של בוב דילן). היו לניר חלומות רבים: לעבור את המבחן הפסיכומטרי, להשלים בגרויות, לטייל בארץ ובחו"ל (דרום אמריקה או אוסטרליה), להדריך ולהיות מורה דרך בשבילי הארץ.

חלק מהחלומות הספיק להגשים. את חלומו להיות מדריך טיולים מקצועי בארצו שאהב – לא זכה לממש. לאחר שנהרג הגיע לבית המשפחה אישור שניר התקבל לקורס מורי דרך.

את שחרורו ב-2005 חגג עם חבריו במסע לאורך שביל ישראל מאילת ועד מטולה, ומיד החל לעבוד בעבודות מזדמנות והשלים את הבגרויות במקצועות המתמטיקה והאנגלית, אך לא הספיק לראות את ציוניו הסופיים. בנוסף לכך נרשם לקורס פסיכומטרי. בזכות ניסיונו וכישרונו באנגלית לא הזדקק לקורס באנגלית.

חצי שנה לאחר השחרור החליט שהוא רוצה לעסוק בעבודה יותר רצינית שתתאים לשאיפותיו וליכולותיו. ניר ראה בחינוך לאהבת המולדת דבר רציני וחשוב מאין כמוהו. כשהחליט שהוא רוצה להדריך צעירים יהודים מכל העולם פה בארץ, זה היה הדבר הטבעי והנכון ביותר בשבילו. למרות תהליכי הקבלה הארוכים התאהבו בו חברי ועדת הקבלה ממבט ראשון והעבירוהו ישירות לתפקיד המיוחל: מדריך חברתי לנוער יהודי מהתפוצות, בפרויקט של הסוכנות היהודית שנקרא "החוויה הישראלית" ובפרויקט מדריכי חוץ לארץ.

אורון גלבוע, חברו להדרכה, תיאר את ניר: "...את ניר כהן הכרתי חצי שנה קודם לכן בירידה מקו שמונה בירושלים. הייתי בדרך לראיון עבודה בסוכנות היהודית, ומולי נעמד בחור עם שיער מתולתל, חולצה מכופתרת וסנדלים, עומד ומחייך. לצערי הסתבר לנו שפנֵינו לאותו המקום. לא היה לי כוח לעוד אחד מיוצאי חוג הסיירות האלה, בטח יש לחננה פינג'ן בתיק, חשבתי לעצמי. מכיר מספיק כאלה. כעבור חודש אני פוגש אותו שוב בשלב הסופי של המיונים וכעבור חודשיים אני מוצא עצמי חולק איתו את חדר מספר 90 שהקצתה לנו הסוכנות בקריית מוריה, ירושלים. מסתבר ששנינו עברנו ומסתבר שנצטרך לגור יחד. ניר לא אהב כדורגל אז דיברנו על מוזיקה, ובסוף כל יום היה לוקח גיטרה ושר, שר מאיר אריאל, אהוד בנאי, דני ליטני. לא הייתי מהמעריצים הגדולים של כל אלה, אך למדתי לאהוב אותם, וגם את ניר. בתחילת הקיץ הקבוצה שאיתה עבדנו התפזרה ועזבנו את ירושלים. דיברנו על שכירת דירה בתל אביב ביחד, על פסיכומטרי, על לימודים..."

חניכיו של ניר אהבו אותו מאוד. הוא תפקד על תקן אימא, אבא, חבר, אוזן קשבת, חובש ומדריך טיולים לאותם בני נוער יהודים שהגיעו מכל העולם כדי לחוות את החוויה הישראלית-ציונית, לטייל ולהפנים את המציאות בארץ. ניר גר איתם במשך ארבעה חודשים בקריית מוריה בירושלים.

כל מדריך היה אחראי על ליווי החניכים החולים לרופא. בחודשי החורף רבים מהחניכים חלו, והועלה הרעיון שהאחריות תתחלק בין חברי הצוות, וכל מדריך ילווה בתורו את החולים. כשניר שמע זאת הוא מיד הרים את קולו ואמר: "הם החניכים שלי ואני אקח את האחריות על הליווי שלהם לרופא". בעבודתו היה נלהב והאמין במה שעשה. בדוגמה אישית העביר את מסר הארץ הטובה לחניכיו, והצליח להשריש את אהבת ישראל בליבותיהם דרך ידיעת הארץ, באמצעות הקשבה, הרחה, טעימה והליכה.

לאחר מותו נשלחו לבית משפחת כהן עשרות מכתבים ושירים מחניכיו מכל קצוות תבל, כדי להביע את תנחומיהם ולספר על מה שחוו עם ניר בארץ, על חוש ההומור שלו, על הידע שהעביר להם, על מה שסיפר והסביר בדיונים, בשיחות. הם נחשפו למסירותו ולאהבתו לארץ בוויכוחים הפוליטיים, בשירים ובטיולים. הוא היה אכפתי ותמיד מוכן לסייע. אדם מלא אנרגיה, יוזמות ורעיונות. חבריו לצוות סיפרו שהוא היווה השראה עבורם באכפתיות שלו ובהשפעה שהייתה לו על כל סביבותיו.

בימים שלפני האסון עסק ניר בארגון הדירה החדשה ששכר בתל אביב, אליה אמור היה לעבור.

בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה התעדכן ניר בַּקוֹרֶה בשדה הקרב באמצעות חבריו. "הוא לא הבין איך עוד לא קראו לו, רצה להיות שם, ואחרי מספר ימים קיבל את מבוקשו," סיפר אורון גלבוע.

כאשר קיבל בעצמו צו 8 בסוף יולי 2006 יצא לשירות המילואים הראשון שלו בשמחה. הוא התנדב לשרת כנהג טנק למרות שהמקצוע הראשי שלו היה חובש ולמרות שפציעתו פטרה אותו מתפקיד קרבי. ניר התנדב הן בגלל מחסור בלוחמים והן בגלל שחשב ששירות בטנק בעת מלחמה משמעותי יותר מתפקידו כחובש. הערכים עליהם גדל ואומץ ליבו הנחו אותו בהחלטתו.

בני משפחתו דאגו לו והוא התקשר בכל יום שבו התרחשו תקריות כדי להרגיע אותם. מידידתו הטובה הדר נופר ביקש ניר לשמור על אבא שלו. הדר סיפרה: "בשיחה מצמררת הוא אמר לי שהוא נכנס ללבנון. לפני שסיימנו את השיחה הוא אמר: 'את חייבת להגיד לי שלום, אולי לא אחזור'".

"הוא אמור היה לשרת כחובש," סיפרו בני המשפחה, "אבל אמר למפקדיו הוא מתגעגע לנהיגה בטנק, וכך קיבל את המשימה, שממנה לא חזר". הדבר העיד על אופיו. ניר היה לוחם חזק, עיקש וקשוח מבחוץ, יחד עם זאת רך ורחום מבפנים, תומך, טוב לב ואחראי. ניר מסר נפשו למען מולדתו.

ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006) נפל ניר בקרב בדרום לבנון. טיל נ"ט פגע בטנק שבו שהה עם חבריו, במסגרת פעילות מבצעית, בסמוך לכפר עייטה א-שעב שבגזרה המערבית. עמו נפלו שלושת חבריו לטנק – סרן גלעד שטוקלמן, רב-סמל נמרוד שגב ורב-סמל נועם גולדמן.

בן עשרים ושלוש היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים ושני אחים – נעה ואייל. הוא הועלה לדרגת רב-סמל לאחר מותו.

במקום מסיבת יום ההולדת שתוכננה מראש נאלצו בני משפחתו לחלוק לו כבוד אחרון ולצעוד במסע הלוויה. נעה אחותו כתבה: "נירנור, אתמול היה לך יום הולדת, מזל טוב, חמוד. עשרים ושלושה קיצים של אושר עילאי הגיעו לסיומם אתמול, ובמקום לכבות את הנרות שבעוגה, אנו מדליקים אותם עכשיו, פה, לזכרך. הנה, רצית שכולם יהיו ביום ההולדת שלך, לא? אז הנה אנחנו כולנו פה, חוץ ממך. תמיד יצא שאתה חוגג את ימי ההולדת שלך במקומות לא שגרתיים או בטיולים או בצבא, ועכשיו בטיול האחרון שלך, פה בהר הרצל, אנו חוגגים עשרים ושלוש שנים של אהבה טהורה, מודים על כל שנייה שחלקנו איתך. נהרגת ב'יום האהבה'. תמיד היו לך דרכים לא שגרתיות להביע את אהבתך אלינו ואל הבחורות אחריהן רדפת. כנראה בדרך זו ניסית לשלוח לנו מסר אחרון, ואנחנו קיבלנו אותו. רק בעזרת האהבה שלנו אליך נתגבר ונתחזק, ללא שמץ של כעס, רק בעזרת מחשבות על החיוכים והחיבוקים שלך, ללא שמץ של שאילת שאלות מיותרות שאין עליהן תשובות. נירצ'וק, אם אתה שומע אותי עכשיו, קיבלנו את המסר, הסר כל דאגה מליבך הגדול. אנחנו נהיה בסדר, אתה הרי מכיר אותנו, אנחנו מהסוג השורד, הנודניק. נירוש, כולם הגיעו לכאן בשביל להתאבל עליך. אני לא מבינה איך זה אפשרי בכלל להתאבל עליך? אתה, סמל החיים שלי, מורה הדרך שלי! הרי בכל פעם שהמצב נהיה טיפה קשה, זה היית אתה שבאת ושיפרת את המצב. תמיד באת, גישרת, השלמת, הוצאת את הגיטרה, שלפת את החיוך המפורסם שלך, ניערת את התלתלים הארוכים, והחיים חזרו להיות שוב כל כך מושלמים. תמיד לימדת אותי שכשהחיים צוחקים עליך, צריך לצחוק עליהם בחזרה, וכמו מתכון יֶקי זה עבד בכל פעם: כוס קפה שחור על הבוקר, כף גדושה של ציניות, גיטרה מחוברת כמו אינפוזיה, הרבה צחוק ודאגה לזולת, ואהבה אינסופית שלא נגמרת לעולם. סחבק, אל תשכח שם למעלה שאני אוהבת ומתגעגעת אליך..."

סגן אלוף רוני תדהר, מפקד היחידה, כתב במכתב התנחומים למשפחה: "ניר, זיכרונו לברכה, יצא עם צוותו כדי ליירט חוליות מחבלים ולפגוע בתשתיות הטרור באזור. במהלך הלחימה הופעל מטען ונורו טילים נגד הטנק של ניר. יום קודם לכן, בפעולה מקצועית לעילא, השמידו ניר וצוותו חוליית אנשי חיזבאללה בכפר רמיה. ניר הצטרף אל היחידה ביום הקריאה לגיוס. על אף הזמן הקצר ששהה עימנו, למדנו להכיר עלם חמודות, יפה, חייכן ומלא שמחת חיים. הוא היה חבר של אמת, עזר לכל מי שנזקק לו והשרה אווירה נעימה על סביבותיו. ניר השפיע על חבריו ליחידה מאהבת הארץ, מהדבקות במשימה ומרוח הלחימה שאפיינו אותו".

לזכרו הוקמה אנדרטה בירושלים, בקריית מוריה, במתחם הסוכנות.

"מכון למדריכי חוץ לארץ" של הסוכנות היהודית ערך אירוע זיכרון. האירוע צולם ונערך כסרטון לזכרו.

עמותת Clean up Israel ערכה 2 ימי ניקיון בישראל לזכרו של ניר, שאהב את הארץ, לטייל בדרכיה ושביליה.

חבריו טל ספרלינג ומארק קיוון כתבו שיר לזכרו.

בניית אתרים: