קורות חיים
בנם השני של חנה ושמואל. נולד ביום ב' בניסן תשמ"א (6.4.1981) בירושלים. אח לעינב, עוז ונוי.
דוד גדל בשכונת ארנונה בירושלים. הוא היה ילד שובב ואנרגטי, מלא שמחת חיים, חכם ומוכשר, מקור גאווה להוריו. בגיל שלוש טיפס, חסר מנוח, עד שנפל, נחבל ונחבש בגבס. דוד למד לשחות לבד, ושחה כמו דג במים. כבר בילדותו היה דוד מוקד חברתי והפך לציר המרכזי במשפחה, כאשר כל החיים של כולם סבבו סביבו, ה"אטרקציה" של המשפחה. ילד מלא שמחת חיים, חכם ומוכשר שהפך למקור גאווה. חייכן, נעים, חברותי מאוד, חביב על כל הסובבים אותו, יודע להצחיק ולעשות שטויות.
הוא התחנך בבית הספר היסודי "זלמן ארן" בעירו, וסגל המורים מאוד אהב אותו בזכות אישיותו הכובשת. הוא המשיך את לימודיו ב"גימנסיה העברית", ועל מחברותיו נהג לכתוב "בירי מספר אחת". כתבה לזכרו אסתי ברוכי, המחנכת: "כבר בתחילת י"א ראיתי שאתה נער שאוהב הכול והרבה, אבל מעט לימודים. למדנו יחד, הוריך ואני, לתת לך להיות מאושר ושמח במה שאתה מבלי להקשות עליך במעמסת הלימודים. היית לנער חיובי, מלא יוזמה. ויותר מכול היית חבר טוב". לדברי מורתם, החברים דוד בירי ואלעד הירשנזון תמכו זה בזה, אלעד היה "מנצח התזמורת על פי השירים שכתב דוד". הם יזמו והובילו אירועים מיוחדים בכיתה, והשלימו זה את זה בהוצאתם אל הפועל. "דוד ואלעד, השילוב הנדיר של שניכם בא לידי ביטוי בטקס הסיום, כל מי שראה הבין את חלקכם הנכבד באווירת הכיתה. ראה את החברות המדהימה, את החיוניות ורעננות הנעורים".
את לימודיו סיים ב"גמנסיה העברית" בירושלים. למעשה, הלימודים היו משניים כאשר את רב זמנו הקדיש לפעילות בצופים בשבט "מודיעין", החל מכיתה ה' שבה היה חניך בצופים, דרך הדרכה בצופים, ראש גדוד ובשנה האחרונה אף שותף פעיל בהקמת שבט צופים חדש בשכונת גילה בירושלים. דוד אף הופקד על בחירת השם. הוא קרא לשבט "עוז", כשם אחיו הצעיר. "הצופים" היו מרכז עולמו ועל אף שלא השקיע, הישגיו בלימודים היו טובים.
כבר בגיל צעיר הפך למודל חיקוי אצל חבריו כאשר תכונות המנהיגות, העקשנות, הכנות ושמחת החיים סחפו אחריו את כולם. דוד היה מוקף בחבורה מאוד מגובשת של עשרה נערים ונערות שבילו יחד ב"צופים" ובלימודים, נפגשו כל הזמן ותמיד פעלו אחד למען השני. הם התגוררו בין שכונת ארנונה למושבה הגרמנית ולשכונת רחביה. "את הקו הזה עשינו במשך שנים," סיפר אבי טוויג חברו, "ברגל, דרך רכיבה על אופני ה-Canondale החדשות והקלות, ודרך הנסיעה בוולוו של סבו... התרוצצנו על הקו הזה בדרך ל'צופים', ובדרך לביקורים אצל החברים... היינו בוחרים בכל מיני נקודות על הדרך. ואפל אצל נילי, סיגריה מתחת לאיזה בניין, או סתם ישיבה על אחד הספסלים באחת הגינות..."
לדוד היה קשר מצוין עם אחותו עינב, הוא היה חברהּ הטוב ביותר והיא העריצה אותו על מיקומו בחברה ועל כישרונו להתחבר עם אחרים. בכל דבר שקרה לה שיתפה אותו.
רוני שכטר הוסיפה זיכרונות מהחדר של דוד ושל עינב, בדירה שבקומה העליונה, שם התכנסו החברים והתנחלו למשך שעות. גם הישיבות של צוות מדריכי גדוד "אלמוג" התקיימו ברובן אצלו: "במהלכן היית מתקשר באינטרקום מהדירה שלך ושל עינב לאימך שתכין לנו אוכל. אך בתוך כל רסיסי הזיכרונות בולטת בחיותה תמונה יחידה ומיוחדת שיש לה משמעות גדולה עבורי – החיוך הנצחי, שמתלווה כמעט לכל זיכרון. אותו חיוך שמתחיל בעיניים ומסמל כל כך הרבה עבורי. הוא מסמל את היכולת שלך לקחת הכול בקלות, לא להתרגש, לדעת שלא משנה כמה הסתבכת, אתה תצא מזה נקי (אולי בזכות אותו חיוך כובש). החיוך שאִפשר לך להעביר ביקורת באופן הכי נעים שיש, החיוך שגרם לאנשים לרצות בקרבתך והנעים את זמנם. אותו החיוך שמותיר געגוע ענק".
גיא נזכר בחופש שאפיין את החברות עם דוד: "כשהיינו בערך בני שש-עשרה או שבע-עשרה... אסור היה לעשן בבית הורינו, אז הדירה של דוד המבודדת מהורינו הייתה דירה מאוד מבוקשת בקרב המעשנים מהחבר'ה, ובכלל, היה שם איזשהו סוג של חופש בלתי רגיל. אחרי הסיגריה או במהלכה דוד היה מניח דיסק במערכת המשוכללת שלו... הדיסקים קנו אותי, עד כדי כך שעד היום, כמה שנים אחרי, אני עדיין מתרפק עליהם ונזכר בתקופה הטובה והמיוחדת הזאת ששייכת לי עם דוד... תחושות של חברות, אושר ותמימות".
לדוד היה כושר גופני בלתי רגיל. הוא היה ספורטאי מצטיין והגיע להישגים מעולים בריצות קצרות. את ריקוד הברייקדנס למד מצפייה בטלוויזיה, אהב מאוד מוזיקת עולם ונהנה לרקוד במועדון "האומן" בירושלים. הוא שיחק כדורסל והיה שחקן זריז ביותר, אך עזב לטובת הפעילות ב"צופים". הוא הרבה לצלול בחופי סיני שהפכו אף הם לסמלים של דוד. חבריו מספרים שרובם היו עולים מהצלילות עם בלוני חמצן כמעט ריקים ואצל דוד – עד מחצית הבלון מלאה. זאת בזכות הרוגע שלו – אצלו הכול התנהל בשקט ובתכנון.
ביולי 1999 עם גיוסו לצבא, ברור היה שדוד יתנדב ליחידה מובחרת. למרות שזומן למבדקי קורס טיס, הוא רצה להיות לוחם חי"ר (חיל רגלים). ואכן הוא הגיע לפלוגת ההנדסה של חטיבת גבעתי, עבר גיבושים, ובחר לשרת בפלחה"ן (פלוגת חבלה והנדסה), כי שם יש יותר היתקלויות ו"אקשן". דוד נשלח לקורס חובשים שאותו סיים בהצטיינות ולאחר מכן סיים טירונות ואימון מתקדם אף הם בהצטיינות. גם בצוות הפך לציר מרכזי בזכות אישיותו הכובשת והיכולת לשלב בין רצינות ומקצועיות לבין קלילות וחיוך. הערכים של דוד, הכנות והנכונות לעזור בכל עת הפכו אותו למועמד ודאי לצאת לקורס קצינים, וזאת ע"פ מפקדיו. הם העידו עליו שהיה חייל שקט, אחראי, עוזר לכולם, ראשון בריצות ובכל משימה. חבריו נהגו לשיר לו: "בירי התותח הוא ישבור את שיא הבא"ח" (בסיס אימונים חטיבתי).
ארז סיפר שדוד ידע למצוא שפה משותפת עם כל אחד מחברי הצוות: "היו הרבה ניגודים בצוות שלנו, אבל אתה היית בדיוק באמצע, אתה כזה שיודע להתפרק, להתפרע, אבל גם יודע לשים את הגבול ולתת לערכים ולאחריות לצאת החוצה".
בשלב האימון המתקדם יצאה היחידה לשלב מבצעי ראשון בנצרים. ב-27 בספטמבר 2000, בשעה עשר בלילה, בשעה שליוו מתיישבים ממעבר קרני ליישוב נצרים, נתקלה השיירה בפיצוץ מטען צד. דוד קפץ מהג'יפ על מנת לוודא שאין נפגעים מבין נוסעי השיירה. כאשר חזר לג'יפ התפוצץ מטען שני אשר פצע אותו אנושות בראשו. הוא פונה לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע ולמחרת נפטר מפצעיו. דוד היה ההרוג הראשון של אינתיפאדת אל-אקצה.
דוד בירי נפל בפעילות מבצעית בצומת נצרים ביום כ"ח באלול תש"ס (28.9.2000), בן תשע-עשרה היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות – עינב ונוי ואח – עוז. דוד הועלה לדרגת סמל לאחר מותו.
דוד אהב את השיר "אבות ובנים" של אביתר בנאי, וביקש שאם יקרה לו משהו יקראו את השיר על קברו.
מפקד היחידה, סרן גל תמיר, סיפר על דוד פְּקודו במכתב ניחומים ששלח למשפחה: "קיבלתי מכם את כליל השלמות. חייל מוכשר, מקצועי וערכי, לוחם נחוש וקנאי לעקרונותיו באופן יוצא מן הכלל, אשר סחף אחריו את חבריו והיה למנהיג חברתי בצוות – לא בדיבורים, אלא בעשייה, כפי שידע. דוד שלכם הינו תוצר של חינוך ציוני וערכי, ואינטליגנציה גבוהה במיוחד, שיצרו את כל התכונות הטובות ללוחם, חבר ובן. הייתי רוצה לאחל לכל היחידות לוחמים כדוד, לכל ישראל חברים כמוהו, ולעצמי, לו רק יכולתי, בן שכזה. אך במהות תכונותיו מצא דוד את מותו. כאשר הופעלו המטענים כלפי שיירת תושבי היישוב, אותה ליוו דוד וחבריו, קפץ דוד מהג'יפ בנחישות האופיינית לו, ורץ במהרה לעזרת התושבים שנשארו מאחור".
סגן-משנה נועם זיסמן, מפקד הצוות, שנפצע קל בפיגוע, סיפר כי בירי "היה לוחם אמיתי, שנלחם מן הלב": "אני חושב שהתכונה הבולטת ביותר שלך הייתה האהבה לאדם, לזולת ולחיים... היית דוד, בן אדם אמיתי וכן, היית גבר עם עקרונות וערכים, ועם הרצון, הכוח והיכולת לחיות על פיהם..." מפקדו תיאר את הרגעים האחרונים של בירי לאחר שנשמע הפיצוץ הראשון: "בזמן אמת, כשהתפוצץ המטען הראשון, שמרת פשוט על קור רוח מדהים. אתה היית הראשון שהתעשת, ותוך עשירית השנייה הכרזת: 'מטען מימין'... האינסטינקטים שלך והלב שלך אמרו לך לצאת מהמחסה, מהג'יפ הממוגן, היישר אל תופת האש. לא היססת לשנייה, ידעת מהי המשימה ומהו התפקיד וביצעת אותו בצורה המושלמת, עד אותו מטען קטלני, המטען שפגע בשנינו אבל הרג אותך... יותר מכול נתגעגע לחיוך שלך, לצחוק המתגלגל שמדביק את כולם, לעיניים הנוצצות שלך שתמיד הבהיקו את החדר..."
אחיו עוז זוכר אותו כאח גדול, כרוח שטות, כמודל לחיקוי. "כנער שבקושי מלאו לו שתים-עשרה שנים, לא קלטתי את המשפט 'אחיך דוד נהרג'... הגעגועים אליך, אחי דוד, קשים, הגעגוע לצחוקך המהדהד בבית, הגעגוע למבטך ולאותו החיוך, הגעגוע לבלגן האדיר ולשמחת החיים שהשארת בכל מקום שבו נכחת. הגעגוע לשמוע מפיך את המילה 'סבבה' שנהגת להגיד גם ברגעים הכי קשים..."
אבי חברו הספידו: "מהו הזיכרון לעומת הרצון העז להיות איתך, לבלות איתך, וללמוד מגישתך לחיים. כל דבר סתמי או אפילו עצוב הפכת למשעשע ובעל משמעות שונה לגמרי. מהי תמונה לעומת ידך התומכת. ומהי מילה לעומת מבטך המביע הכול: צחוק, עצב, גאווה או אכזבה. הכנות והבגרות ששודרו ממבטך היישר לליבנו, בלי הצורך במילים. בתור ילדים ונערים כולנו עוברים רגעים קשים ותקופות משבר, אך אתה ידעת לצאת מכל צרה בכוחות עצמך, בשקט ובלי שנדע. אין לי צל של ספק שכוחות אלה שאבת ממשפחתך התומכת והגאה".
שלושה שבועות לאחר נפלו, התאבד אלעד חברו הטוב. עינב הפיקה סרט שתיעד את החברות בין דוד לאלעד. לאחר מותם כתבו החברים: "כמה פעמים בחיים שמענו את המושג הרכב מנצח?! כמה פעמים בחיים יצא לנו לחשוב – וואלה!! הרכב מנצח?! בכיתה ח' אמרו המדריכים שלנו: 'הם יהיו הרכב מוביל', בכיתות י"א-י"ב, כשהיינו יחד בשכב"ג (שכבה בוגרת) היינו ללא ספק הרכב מיוחד – אולי לא יעיל אבל מיוחד! כולם ידעו: גדוד 'ארזים'... הרכב מנצח בכדורסל, הרכב מוביל בשכב"ג וגם בגדוד, הרכב מנהיג בסמינר, בטיולים ובמחנות קיץ, הרכב סבבה בחבר'ה, ביציאות יום שישי בערב, הרכב מדהים בשיחות עמוקות אל תוך הלילה, ובצחוקים... היום, ההרכב כבר לא הרכב, כל אחד מתמודד לבד עם הגעגועים והדמעות שלו... מתמודדים עם הכאב הקשה ביותר – כאב בלב. מתמודדים עם שִגרה שונה, מוזרה, לוקה! עם משהו שחסר, בגוף, בלב, בכול!... עם משהו שהרכב לא יכול לנצח!"
זיכרונות רבים נותרו לחבריו. דורון, שהדריך איתו בכיתה י' את כיתות ו', סיפר: "באותה תקופה הרגשנו כי עלינו להתאמץ ולהיות עצמאיים יותר ועל כן החלטנו לחפש עבודה. בסיום ישיבות ההדרכה... היינו משוטטים בין חנויות שונות ודוכני מזון ונענים בשלילה לבקשות העבודה. בסופו של דבר התקבלנו לעבודה בסניף 'בורגר קינג' במרכז העיר. ההתרגשות הייתה בשיאה, שכן שנינו לא עבדנו בעבר. מיד בתום ההכשרה אני הוצבתי בקופה ודוד התייצב בעמדת הצ'יפס. למותר לציין כי זו הייתה משמרתנו הראשונה והאחרונה. אכן, היינו די מפונקים". עוד תיאר דורון את תחושת החופש והאפשרויות האינסופיות שליוו את הנסיעה של מרבית חברי הגדוד בקיץ שבין י"א לי"ב לאיי יוון, ואת תעלוליהם של ארבעה חברים באחד הטיולים השנתיים, כשהחליטו לביים קלקול קיבה, כדי לא לצאת למחרת לטיול: "הניסיון בסופו של דבר צלח ומצאנו את עצמנו צפים לבדנו בים המלח. לכשחזרו מהמסלול מכוסים בבוץ ותשושים בדיוק יצאנו מהמקלחות כשעל כתפינו מגבות לבנות. אי אפשר לשכוח את המבט החודר שקיבלנו מהמחנכת באותה תקופה. היינו מרוכזים בעולמנו ונהנינו בו מכל רגע... איך אוכל לתאר את הגעגוע לדרך שבה דוד היה נשען עם ידו על כתפי, או את ההתמכרות המשותפת שלנו לאכילת בפלות".
גם נטע ציינה את העמידה האופיינית לדוד כשהיה מדבר עם חבריו ומשעין את מרפקו על כתפו של בן שיחו. נטע כתבה: "אני זוכרת איך הפרצוף שלך נראה כשאתה מקשיב, חושב, מתעצבן, צוחק, שואל. אני זוכרת איך אתה מחבק... הייתי מתעצבנת לנהל איתך שיחות בטלפון כי תמיד היית נשמע לי נורא אדיש, טון הדיבור שלך בטלפון היה מונוטוני, ואני לא הייתי מבינה מתי אתה ציני ומתי רציני... הייתה לנו תקופה ב'צופים', שבה היינו שלושת האנשים בעלי האפים הגדולים ביותר בגדוד. היית אומר שאין כמו האף שלי, שלך ושל גיא... היינו צוחקים על הנושא בינינו ועל עצמנו... נסענו לסיני יחד בכיתה י"א, היינו מלא אנשים – עשרים ושישה חבר'ה... ולי זאת הייתה הפעם הראשונה בסיני. אתה, לעומת זאת, התהלכת שם כמו בעל הבית, סחבק של כולם... אני זוכרת שהיית אוהב להציק, זה היה מצחיק אותך נורא (ובעצם את כולנו)... היית בין הראשונים שעברו טסט (ראשון אם אני לא טועה), והיית מגיע לשבט עם ה'סובארו פשע' שלך... איך זה כיף לרקוד איתך במסיבות... איפה שלא היית או הסתובבת – תמיד היה מצחיק... אין לך חשבון ואתה עושה מה שבא לך, מתי שבא לך, לא מפחד מכלום, איך תמיד הכול הולך לך חלק, איך תמיד בסוף אתה צוחק, איך תמיד אתה מעז, וסוחף איתך יחד את כולנו..."
בית הקבע של שבט "עוז" נקרא על שם דוד בירי ואלעד הירשנזון חברו. לזכרם הוקם חדר כושר ב"גימנסיה העברית".