סמ"ר אריה תורן טורנשרי ז"ל

קורות חיים

אריה, בן הילדה ומשה, נולד ביום ו' בתשרי תשי"ד (19.9.1953) בחיפה. את לימודיו היסודיים והתיכוניים השלים במספר בתי-ספר, עקב נדודי המשפחה בארץ ומחוצה לה.

את הלימודים התיכוניים סיים בבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב. מלבד היותו תלמיד שקדן, היה אריה - אריק בפי חבריו, ספורטאי מצטיין, הוא אהב את הצלילה, אשר לקסמיה ולמסתורין שלה התוודע כשהתגורר זמן-מה באילת, אך יותר מכל אהב סוסים והקדיש להם זמן רב, שעות ארוכות היה מבלה בחברתם, נהנה לרכב עליהם, מטפל בהם, מאלפם ומאמנם. הוא למד לרכב מצעירותו, ובעודו תלמיד בכיתה ח' קנו לו הוריו סוס רכיבה מיוחד והוא זכה במקום הראשון באליפות הנוער ברכיבה. כשלמד בבית-הספר התיכון עסק רבות באימון סוסים ובאילופם והגיע להישגים ברכיבה התעמלותית. אגודת חובבי הסוס, שהיה חבר בה, שלחה אותו בקיץ של שנת 1971 לגרמניה, כחבר במשלחת האימונים של הנבחרת הישראלית הלאומית, לצורך השתלמות בהתעמלות-ברכיבה ובתורת אילוף הסוסים.

תחביביו של אריק, שההתבודדות היתה מכנה משותף לרובם, הביאו אותו למקומות מרוחקים משאון העיר ומצפיפותה. הוא אהב את המרחבים, את שריקת הרוח ואת המהירות ובחופשותיו הרבה לדהור במכוניתו ברחבי הארץ.

אריק היה בחור גבה-קומה, מוצק ואתלטי, שאהב את החיים והצטיין בחדוות-נעורים ובחוש הומור. מטבעו היה טוב-לב, נאמן ומסור מאוד, בייחוד לאנשים שאהב. תמיד מוכן היה לעזור לכל אדם ועשה כמיטב יכולתו, אפילו על חשבון נוחיותו ורווחתו. בביטחונו העצמי ובאישיותו העצמאית השרה על אנשים תחושת-ביטחון. דומה היה כאילו מעולם לא פחד, מפני שלא חשש מפגיעה ומשום שבטח כל-כך בכוחותיו.

הוא היה אהוב על בני משפחתו, על חברתו ועל חבריו הקרובים, אך מעולם לא פעל בניגוד לעקרונותיו כדי להתחבב על הכל. שלם היה עם עצמו ושאף לחיות ביושר עם עצמו ועם הזולת, ומעולם לא נהג צביעות וערמומיות.

כשהיה בן חמש-עשרה נסע עם בני משפחתו לקניה והתגורר שם חמישה חודשים.הארץ הפרימיטיבית, הנוף הפראי והשינוי לעומת חייו בארץ, השאירו עליו רושם חזק.

אריק גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1971 והוצב לחיל הרפואה. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס לחובשים קרביים, עבד תקופה מסוימת עם חיילי מילואים בבקעה, ולאחר שעבר קורס סיור, הוצב כחובש פלוגתי בסיירת של חטיבה 7 ברמת הגולן. אריק לא אהב את המסגרת הצבאית. בגלל אישיותו העצמאית וסלידתו מן המוסכמות, התקשה לקבל מרות, לעומת זאת אהב מאוד את עבודתו בצבא.

הוא התנדב לשרת בסיירת, שכן ראה בה אפשרות להגשמה עצמית ולא סתם אמצעי קל להעברת שלוש שנים מחייו. בתפקידו כחובש הצטיין ברגישות וביחס לבבי לאנשים. באימונים היה מסוגל לשאת פצוע על גבו ולרוץ למרחק של קילומטרים בלי לעצור ובלי לבקש שיחליפוהו.

ביחידה היו לו חברים, שברר בקפידה רבה, והוא היה מזמין אותם אליו למרפאה, שם היו יושבים שעות ארוכות ומגלגלים שיחה על כוס קפה, באחת מ"שיחות המרפאה" שלו עם חבריו, אמר פעם: "אני רוצה לאסוף לתוך חדר אחד את כל האנשים שאני אוהב; לדעת, שאם אני יוצא למלחמה אני עושה זאת למען אותה קבוצת אהובים עלי, ולא איכפת לי ליפול בידיעה שעשיתי זאת למען אותם אנשים אהובים". אותה שעה לא ידע, שאחרית דבריו בהתגשמותם הנוראה. אריק לא אהב את הצבא גם בגלל הריחוק מהבית שנכפה עליו. אף-על-פי כן שמר על קשר אמיץ עם המשפחה וכשהיה בא לחופשות הבית היה מתמלא שמחת חיים. במלחמת יום-הכיפורים לחם אריק ברמת הגולן. אמנם לפי התקן היה חובש בפלוגה, אך למעשה היה איש צוות כיתר הלוחמים.

בימי קרבות הבלימה עסק בפינוי נפגעים, טיפל בפצועים רבים וניסה להקל את מכאוביהם עד שהגיעו לידי הרופא בתאג"ד. ביום הרביעי למלחמה, י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), כשנסעו הוא וחבריו לחלץ נפגעים של כוחותינו, נתקלו במארב של חיילים סורים. אריק, שהצטייד בתחילת הקרבות ברומ"ט, נוסף לעוזי, הפעיל אותו בדייקנות וביעילות. בקרב שהתחולל נפגע באש האויב ונהרג. לחברו, שנחרד למראה פציעתו, אמר ברגע האחרון: "זה בסדר, לא צריך כלום", ומת.

אריק הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואח. לבן אחיו קוראים אריק, על שמו. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. בדברים לזכרו כתב מחנכו מ"תיכון חדש", מנחם סדן: "מהר מאד גברה אצלך הרצינות על הילדותיות, ייחד אותך כח ההתמדה הבלתי-רגיל שהיה אצור בך, מין עקשנות ודבקות במטרה, מסירות ללימודים ועמידה בחובות שעוררו תמיד התפעלות והערצה".