קורות חיים
בן ישראל (מחיילי הגדודים העברים במלחמת-העולם הראשונה, עורך-דין שבזכות מלחמתו העקשנית הותר השימוש באות העברית במברקה הפלשתינאית) וצפורה (בת הרב הראשי ברוך מרקוס בחיפה). נולד בכ"ג בניסן תרפ"ט (2.5.1929) בחיפה.
בן חודשים אחדים היה במהומות תרפ"ט, כשאמו נשאתו תוך שריקות כדורי ערבים כדי להימלט להדר-הכרמל מביתם שעל גבול האזור הערבי. מקטנותו חיבב בעלי-חיים ונתחבב עליהם ואף לגן-הילדים נמשך בגיל שנתים וחצי בקסמי הצב שבחצר "שנשא את ביתו על גבו". עוד בגן תפס את אמנות הקריאה והכתיבה ואחר-כך למד 12 שנה במכינות ובמחלקות התיכוניות של בית-הספר הריאלי, ופי מוריו היה מלא תהילת אפיו, התנהגותו והתקדמותו בלימודים. גם לפעולותיו בשבט הצופים "משוטטי הכרמל" התיחס בכל הרצינות והשתדל לקיים בשלמות כל משימה קשה שנטל עליו.
תוך כדי כך מצא לו פנאי גם לעשות נחת-רוח לסבו וקבל אצלו שיעורים ברמב"ם. היה מסור למשפחה וביחוד לאחיו הקטן, ואף לחבריו בכיתה ובשבט. השתדל לדון כל אחד לכף-זכות, אך כלפי עצמו העמיד דרישות מחמירות לנאמנות, לאמת ולחובה. הצטיין בכל ענפי הספורט והשתתף מטעם בית-ספרו בכמה התחרויות-תלמידים ארציות.
מילדותו לימדו אביו קליעה למטרה ברובה, ובגיל 11 הורשה, למרות גילו, להשתתף בתחרות ארצית בקליעה למטרה - ביחד עם נבחרות הצבא הבריטי, המשטרה הבריטית והפלשתינאית, הנוטרים ואגודות הציידים מהערים הגדולות וזכה בפרס הראשון בעד קליעה משובחת. אחרי נצחונו סירב למסור את שמו לעתונאים וביקש מהם לא לפרסמו. גם בהכשרה הטרום-צבאית הצטיין והשתתף בעליה רבת-הסכנות לביריה, לאחר שנתפסה בידי הצבא הבריטי.
בפגרת הקיץ שלפני כיתות ז' וח' עבד בבנין, כדי להרויח בעצמו את שכר לימודיו (אף כי לא היה זקוק לכך). כשהובא הביתה ושני שברים בידו השתדל שלא ליפול למעמסה על בני-הבית וגם התאפק מאנקות-כאב. גם כשנתאחרה היציאה להכשרה אחרי סיום כיתה ח' (לפי המלצתו הסכימו חבריו לוותר על עמק בית-שאן ולצאת לדפנה שבגליל העליון) החליף את נופש החופשה והרחיצה בים בעבודת-בנין. יצא כ"חלוץ" של ההכשרה המגוייסת לשריד ואח"כ עברו כולם לדפנה.
במשק בחר לו את ענף המספוא, אך במהרה הוכרחו הוא וחבריו לזנוח את ההכשרה החקלאית ולהתמסר כליל ל"ג'ובים" בעלי אופי צבאי, כי נפלה ההכרעה בלייק-סאכסס והארץ נהפכה לחזית. ליוה שיירות בדרכי הגליל והשתתף בקרבות על גבול סוריה ובפעולות-ענשין בכפרי הערבים, אך במכתבים היה מספר רק על "ביקורים" ו"טיולים".
לאביו כתב פעם: "אבא, אינני מבייש את הפירמה"... ולאמו אמר בשעת פרידה: "אמא, אני הולך כדי להילחם ששלמה'לה שלנו (אחיו הקטן) וכל המויש'לך בארץ ובתפוצות הגולה יחיו חיי חופש ואושר".
מהגליל נשלח לחיפה לקורס של "עזרה ראשונה". משחזר שירת כחובש מחלקתי. יותר מכל אפיינה את בועז מסירות הנפש שלו לחבריו ואולי בזכות זה ובזכות השקט הנפשי ושיקול הדעת היה לחובש מחלקתי. אם קיבל עליו דבר מה לעשותו, היה עושה אותו בשלימות, ביושר ובדייקנות. המושג "לצאת ידי חובה" היה זר לרוחו. נר זה הוא שהאיר לו את דרכו בחיים.
בתפקיד חובש השתתף בקרב על נבי-יושע (מצודת הכ"ח) ביום 20.4.1948. ביד פצועה ושותתת דם הוסיף להגיש "עזרה ראשונה" לפצועים, ואחרי שהפלוגה קיבלה פקודת נסיגה בגלל אבידותיה הרבות נשאר הוא לטפל בשני חברים פצועים. לא היה יכול לנטשם. אצלו לא היה זה גילוי גבורה רגעי, הבא לפתע, אלא המשך הגיוני וטבעי לאורח חייו. חבר טוב ומסור היה בחייו וחבר מסור וגיבור היה במותו. בועז לא הכזיב. בקרב, נפל גם הוא.
על כך כתב הרמטכ"ל לאביו ביום 24.6.1949: "בנך בועז ז"ל הראה אומץ-לב ומסירות-נפש רבה בתפקיד שמילא. לאחר שניתנה פקודת הנסיגה סירב לעזוב את הפצועים ונפל בהגישו עזרה להם. זו דרגה עליונה של מסירות-נפש שחייל מתעלה אליה בשדה-הקרב..."
מקברו הזמני בנבי יושע הועבר למנוחת-עולמים בחלקת הגיבורים בחיפה ביום כ"ח בשבט תש"י (15.2.1950).
זכרו הועלה בחוברת "בועז אשר לא עזב..."