טור' אליעזר-ישראל לייזר דוצ'ימינר ז"ל

אלבום תמונות

שמואל יבנאלי, שפעל להעלאת יהודי תימן בתקופת העלייה השנייה, התגלה כאיש מעשה גם לנוכח חבלי קליטתם בארץ. הוא ראה עצמו שליח-ציבור, ובשנת תר"פ/1920 העלה על הכתב הצעה למשרד הארץ-ישראלי ובה שרטט קווים לתוכנית, שתביא להרחבת שכונת שעריים: לרכוש את המגרשים ואת הכרמים אשר מסביב לשכונה ולחלקם למועמדים מתאימים. על-פי הגדרתו, "מתאימים" הם אותן משפחות, שיש ביכולתן לעבד בכוחות עצמן אדמות בנות כ-20 דונם, בעוד שמשפחות שכוח עבודתן מועט יקבלו נחלאות קטנות יותר. יבנאלי טען, כי קיימות עתודות קרקע של כ-400 דונם, שניתן להקצות למפעל, וציין נתונים המשרטטים מעין תמונת נוף של סביבות שעריים בראשית שנות העשרים:
1. מצפון לשכונה נמצא מגרש בן 50 דונם, השייך לאגודת "נטעים" וחוצץ בין השכונה ובין הרחוב האחרון של המושבה (רחוב עזרא של היום). חציו נטוע זיתים המתחילים לתת פרי ושקדים צעירים, וחציו בור.
2. מזרחה מהשכונה נמצא כרם זיתים נושא פרי בן 50 דונם של אגודת "נטעים".
3. דרומה מהשכונה נמצאים שלושה כרמי שקדים וגפנים, השייכים לאיכרים פרטיים בשטח הכולל 150 דונם.
4. מעבר לכרמים אלו ודרומה נמצא מגרש של המשרד הארץ-ישראלי בן 50 דונם, אשר שלושה רבעים מאדמתו אינם מעובדים ורבע נטוע גפנים.
5. מזרחה מהכרם הזה משתרע שטח בור בגודל כ-100 דונם, השייך לאגודת 'נטעים'.
יבנאלי הטיל ספק בסיכוי, שבעלי הנחלאות יהיו מוכנים למכור את אלו הדרושות להרחבת השכונה. הוא אף העלה את החשש, שהאינטרס של האיכרים ושל באי-כוח האגודות יהיה להנציח את מצב התימני הפועל, הקשור בעבודתו לאדמות האיכרים, ולמנוע את הפיכתו לבעל נחלה עצמאי. אולם ברבות השנים הפך חזונו של יבנאלי למציאות ותוכניתו בחלקה אכן התממשה, אם כי בהדרגה ובהתאם לגלי העלייה וההתיישבות. הנחלאות אמנם נרכשו, אך הן לא יועדו לבודדים אלא למגורים להמוני העולים מתימן, אשר בחרו לקבוע את ביתם בשעריים, שנהייתה לשכונת התימנים הגדולה בארץ בימים של טרם מדינה.
הגורם הדומיננטי, שפעל בשיטתיות להתרחבות השכונה אם כי במגבלות כספיות לא-מועטות, היה הקרן הקיימת לישראל. משנת 1921 עמדה הרחבת שכונות התימנים הצמודות למושבות על סדר יומה, ופעיליה הצרו על שבעת ייסוד השכונות לא ניתנה הדעת על הרחבתן בעתיד ולא נרכשו אדמות בסמוך אליהן. לכן נאלצה קק"ל, בשנות העשרים, לרכוש אדמות במחירים גבוהים מבעלי אדמות פרטיות. מתכתובת פנים-משרדית עולה, כי בשנת תרפ"ב/1921 תכננה קק"ל לבנות 120 בתים לתימנים במושבות, והוחלט לרכוש שטח של 42 דונם הצמוד לשכונת שעריים במחיר 25 לי"מ (לירה מצרית) לדונם. להקל על ביצוע התוכנית באה החלטה חשובה של הגורמים המיישבים בקק"ל, לממן את רכישת הקרקע במלואה "בלי להשתמש בחסכונות הדלים של התימנים אשר חסכום במשך שנים מתוך הצטמצמות בדברים הכי הכרחיים".
הגרעין הראשון של שעריים, אשר נבנו בו ששת הבתים הראשונים ל-12 משפחות, היה אם-כן בחלקו המזרחי של רחוב מנשה קפרא, שכונה אז "רחוב א'" והשתרע בין רחוב זכריה מדאר ורחוב יאיר של ימינו. לאחר מכן נבנו בתים ברחוב שבזי, אז - רחוב הבאר, ברחוב שבתאי מדהלה וברחוב הרב זכריה מדאר. כפי שסיפרנו היו אלו צריפי קק"ל, שכעבור זמן שופרו עם הוספת מילוי של אבני כורכר מלוכדות בדבש לחלקם הפנימי. בשנת 1912 החלה ההתיישבות ברחוב שומרי תורה דהיום, ובאותה תקופה נבנו בתים על מגרשים שנרכשו מדוד ברנשטיין בצפון רחוב מנשה קפרא - מגרשים צרים וארוכים, שרוחבם עמד על 12.5 מטר, ובתים נוספים נבנו ברחובות קפרא ושבזי לכיוון רחוב הרצל. כאמור, חלק מן האדמות נקנו על-ידי קק"ל והיא גם בנתה עליהן, וחלק אחר נרכש על-ידי התימנים, שהצליחו לממן את הבנייה מחסכונותיהם.
השתרשות התימנים ברחובות וחילופי מכתבים ביניהם לבין קרוביהם בתימן יצרו דינמיקה מתמשכת של עלייה ושל נהירה למושבה. בשנות ה20- הגיעו לשעריים עולים מחיידאן ומסביבתה, ביניהם משפחות ירימי, עמראני, בוני ומידאני. עקב מצוקת דיור ברחובות קפרא, שבזי ושומרי תורה הם נאלצו להתיישב באזור כרמי השקדים שבקצה השכונה הצעירה או בפרדסי האיכרים, והתגוררו במגורים ארעיים, בסוכות ובצריפים, באווירה של חוסר ביטחון: יללות שועלים בלילות ואימת עוברי-אורח ערביים, שהשתמשו בדרך הסמוכה המובילה לעקיר (עקרון) הערבית. לימים הביאו עולים אלו, יחד עם בני העולים הוותיקים, להתרחבות השכונה דרומה והקימו את הרחובות אברבנאל ורבי עקיבא. זה האחרון כונה אז "שכונת הכרם", וערב הקמת המדינה הוקם בו בסיס האצ"ל של רחובות.
שש-עשרה שנים מאז הוקמה השכונה, ומצוקת הדיור עדיין העיקה על תושבי שעריים ובעיקר על העולים החדשים, שהגיעו לרחובות לאחר מלחמת העולם הראשונה. במכתב להנהלה הציונית בטבת תרפ"ה1925/ הם מתארים את סבלותיהם:
בקיץ שנת תרפ"ד גרנו באוהלים והיינו שולחים לכב' מכתבים לסדר לנו צריפים לגור בהם בחורף והייתם עונים: טוב. והנה אנו עכשיו כמעט באמצע החורף ותקוותנו נהיית לאפס. ולולא אחינו מרחמים עלינו בשעת הגשם ומכניסים אותנו בחדרם, שהם גרים בו, אז מי יודע אם היינו עוד חיים.
ואמנם מתיעוד שטחי המגורים במטרים רבועים בשנת 1927 אנו למדים, כי המשפחות הוותיקות בשעריים נהנו משטח דיור ממוצע רחב יותר. השטח הבנוי גדל, ואילו שטח הצריפים והמבנים הרעועים קטן והם הפכו למגורי משנה או לאורוות ולרפתות. מאידך-גיסא, השטח הממוצע לנפש קטן יחסית גם אצל המשפחות הוותיקות - 7 מ"ר, גם משום נוהגם של הוותיקים להשכיר חלק משטח מגוריהם לתושבים חדשים ובהם יוצאי ארצות המזרח, ובעיקר לקרובי משפחה שעלו מתימן, ואף לפועלים אשכנזיים, שבשל מצוקת הדיור בלב המושבה באו לשכור חדרים בשעריים המתרחבת.
בסוף שנות ה-20 וראשית שנות ה-30 של המאה העשרים, ימי העליות הרביעית והחמישית, גדלה אוכלוסיית רחובות, שידעה תנופת בנייה גדולה ושינתה את צביונה ממושבת כרמים למושבת הדרים. במסגרת התהליך האורבני המואץ גדלה גם אוכלוסיית שעריים. עולים חדשים מתימן, וחסרי אמצעים שלא מבני-תימן, אשר איוו להם למושב את שעריים שאדמותיה היו זולות יותר מאדמות המושבה, עשו את השכונה צרה מהכיל את תושביה. כרמי הגפנים, השקדים והתאנים נרכשו בהדרגה ונבנו על-ידי בני שעריים, וכך התרחבה השכונה מערבה אל הרחובות ארלוזורוב, רמב"ם, סעדיה גאון (אז "הגשר") ואפרים זקס, ובשנת תרפ"ז/1927 "נפרצה" הדרך מערבה גם לרחוב הרצל, החוצה את המושבה מצפון לדרום. השטח, שמנה 35 דונם בשנת תרס"ט/1910, גדל והגיע לכ-1,500 דונם בשנת 1938, ובכך נעשתה שעריים לגדולה בשכונות שנבנו בפאתי המושבות בארץ, ומשכונה מבודדת בשולי המושבה היא הפכה לחלק רציף שלה. כאן נציין, כי בתיווך בין האיכרים בעלי האדמות ובין בני השכונה בלט נאמנו של אפרים זקס, זכריה מזעקי, שהיה מעורב אז כמעט בכל עסקאות הנדל"ן אשר נגעו לשטחים שבין הרחובות הרצל וטשרניחובסקי.
תרומה של ממש להתרחבות שעריים מערבה הרימו עולי שרף שמדרום-מערב לצנעא, שהגיעו בשני גלי עלייה: בשנת תרפ"ט/1928-9, ובראשית שנות ה-30. המשפחות השרפיות הראשונות, ובהן מסעוד וקרטה, הביעו כבר בנמל יפו את רצונן להתיישב בשעריים, והסוכנות אכן סייעה להן להיקלט בה. תחילה השתכנו בחצרות המתיישבים הוותיקים. כך למשל השתכנה משפחת קרטה, במשך כשלוש שנים, ברחוב מנשה קפרא ברפת של יחיא מדהלה, וכדי "לשפר" את תנאי המגורים נחצתה הרפת בקיר: חלק אחד נועד למגורי הבהמות, והשני למגורי אדם. ישראל עובדיה (מזרחי) מספר בזכרונותיו, כי בבוא עולי שרף לשכונה לא היו בנמצא אדמות פנויות לשכן אותם, וכיוון שכך הוא העמיד מגרש פנוי בן שני דונמים למשך שלוש שנים, וקק"ל - על-פי הצעתו - הקימה עליהם צריפים למען העולים. בראשית שנות ה-30 עברו בני משפחות חיים קרטה, יוסף מסעוד ושלמה ויוסף כובשי והקימו את הבתים הראשונים ברחוב ארלוזורוב. בני עירם שהגיעו בגל העלייה השני השתכנו בצריפים שקיבלו מקק"ל ברחוב רמב"ם. הרחוב מטפס על גבעה נישאה, שקיבלה על-כן את הכינוי "גבעת השרף". בין המשפחות השרפיות נציין עוד את יששכר ג'מיל, יוסף קירט, סלימאן מסעוד, איש הציבור סעדיה כובשי, מוסא נג'אר ועובדיה לוי.
במהלך שנות ה-30 הושלם הפסיפס החברתי של יוצאי תימן ברחובות עם הגעת משפחות צנעאניות אחדות, שמספרן הכולל בקהילה התימנית הרחובותית בטל בששים. עד שנות ה-40 הושתתה הקהילה המקומית בעיקר על יהודי הפריפריה - החיידאנים בני צפון תימן והשרעבים בני הדרום, ועתה התווסף אליה היסוד העירוני, המעודן והאליטיסטי. קהילת צנעא היתה אבן-הראשה בקהילות תימן ושימשה מרכז רוחני, שהקרין על כל נפות הארץ. המשורר שלום שבזי, איש שרעב, כתר לה כתרים של תורה ואמר באחד משיריו: "יא משתאק לאלעלם ואלחכמה - זור צנעא", לאמור: "המתאווה ללימוד ולחוכמה - בקר בצנעא". הראשון בבאים היה חיים כסאר ובני משפחתו, שהגיעו לארץ בראשית שנות ה-30, השתקעו בתל-אביב, ולאחר תקופה קצרה שמו פעמיהם לרחובות וחיש מהר נקלטו בה. חיים כסאר היה תלמיד חכם, שבא מבית-מדרשם של הרב יחיא קאפח והרב יחיא אלאביד' שבצנעא, והגם שלא נמנה על אחת משתי קבוצות הרוב, שהרכיבו את הקהילה המקומית, קיבלוהו תימני רחובות בכבוד ובברכה. הואיל והיה אמון על הכתיבה העברית, הערבית ואף האנגלית, התבקש כסאר לשמש כמזכיר של ועד השכונה ושל אגודת בית-העלמין, ומילא תפקידים אלו במשך שנים רבות. בחצר ביתו הוא ייסד בית-כנסת - מהבודדים ברחובות - המתפלל בנוסח הבלדי-צנעאני. למשפחת כסאר הצטרפו משפחות צנעאניות אחרות, והראשונות שבהן היו אביד' (לבני) וד'אהבני (זהבי).
את תהליך הצמיחה, שעבר על רחובות לאחר מלחמת העולם הראשונה ונתן אותותיו גם בתושבי שעריים, אפיין המעבר מעבודה חקלאית למקצועות חופשיים. תהליך העיור הביא להקמת מפעלי תעשייה שונים, כמו תעשיית השימורים והמיצים ומפעלים לאריזת פרי-ההדר המשווק לחו"ל; העבודה החקלאית הציעה אפשרויות מצומצמות לקידום; רמת השכר של הפועל החקלאי התימני היתה נמוכה בכ-25% מזו של הפועל האשכנזי, וימי העבודה בחקלאות היו מעטים בשל העונתיות והגשמים. רבים מוותיקי שעריים החלו על-כן לנטוש את עבודת המעדר ולעבור לאריזת פרי-הדר, לבניין, למסחר, למלאכה, לשירותים ולמקצועות חופשיים נוספים, ואת מקומם בשדות תפסו העולים החדשים, שהצטרפו לשכונה בשנות ה-20.