אלבום תמונות
בשנת 1915 הגיע למושבה מורה צעיר, שבא ללמד את ילדי המושבה תורה. אך ילדי המושבה למדו מהמורה שיעור חשוב אותו לא שכחו לעולם - שיעור בכדורגל. אותו מורה הביא עמו כדורגל אמיתי, קטן ומנופח כהלכה, ועם הכדור הביא עמו גם את ידיעת המשחק, חוקיו והרצון להנחילו לילדי הקהילה הקטנה כשעשוע ספורט. לא חלפו ימים רבים, ומשחק הכדורגל הפך ללהיט בקהילה הקטנה, לקטנים ולגדולים.
כדור הרגל התבלה עד מהרה מרוב שימוש. יום עצוב היה במושבה כשחלקו הפנימי של הכדור התפוצץ ללא תקנה. חלקו החיצוני של הכדור התבלה. באותם ימים, ימי מלחמת העולם הראשונה, לא ניתן היה למצוא פנימי אחר בארץ. לא נותר אלא למלא את הכדור בסמרטוטים, כדי להחזיר לכדור את צורתו העגולה, אך הכדור הפך לכבד וחסר גמישות. השחקנים הנלהבים לא הבחינו בקטנות מעין אלה, והמשיכו לבעוט בכדור. משהבחינו שחוטי הכדור מתפוררים ועורו החיצוני מתבלה, החליטו שבכדור ישתמשו רק בתחרויות, ובשאר ימות השבוע ישחקו ויתאמנו בכדור שכולו סמרטוטים. מייד נמצאו כאלה שהפכו למקצוענים בהכנת כדורגל מסמרטוטים. וכך שיחקו והתאמנו, אף שהיו אלה שנות מלחמה, ארבה ועבודה קשה. במשחק מצאו מעט עידוד ונחמה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעו החיילים האוסטרלים ואחריהם החיילים הבריטים, והקימו בקרבת המושבה את מחנותיהם. מאז תמו ימי הכדור המאולתר. אל המגרש החולי במושבה חזר כדורגל אמיתי, ומאז לא חסרו כדורגלני המושבה כדור של ממש.
פריצת הדרך האמיתית בכדורגל הגיעה למושבה בשנים 1918-1922, עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים. לצבא הבריטי ולבעלות בריתה היו קבוצות כדורגל מעולות. בשנים אלה הוקמו בסביבות המושבה, בבאר יעקב ובסרפנד, מחנות לצבא הכובש. במחנות היו מגרשי כדורגל וקבוצות מובחרות. לבני המושבה התגלה עולם כדורגל ברמה גבוהה, על חוקיו ושיטות משחק ואימונים חדשות, שלעומתם הכדורגל אותם הכירו היה קטן ויחוור וחייב מהפכה בגישה ובהתייחסות.
קבוצת הכדורגל של המושבה ניהלה משחקים עם קבוצות הצבא הבריטי, ואת אשר חסר לצבא בטכניקה היא השלימה ברוח מלחמה ומאבק, והתמודדה עם הענקים ללא רגשי נחיתות. נס ציונה היתה מושבה קטנה, וקבוצת הכדורגל שלה היה קבוצה משפחתית: האחים פלדמן, האחים שניידרוביץ', האחים בוקסר, האחים לרר, האחים אטינגר ושקולניק, ובני המשפחות הוותיקות ילובסקי, גוטהלף, זמל, כהנוב ואף בני משפחות הפועלים. המושבה היתה קטנה והתקשתה לגייס 11 שחקנים. כל שחקן ראה בשייכותו לסגל הקבוצה ערך של כבודף חברות וספורטיביות. דברים אלה מסבירים את סוד הצלחתה של הקבוצה שלמרות שהגיעה ממושבה קטנה, היתה תמיד בצמרת הליגה, וזכתה בגביעים ארציים.
ולא חסרו עימותים במשחקים. בשנת 1923 התפוצץ המשחק בין קבוצת הכדורגל של נס ציונה מול קבוצת הכדורגל של רחובות. עיתון "הארץ" תיאר את המשחק: "ברגע העשירי גורמת רחובות קרן לנ"צ. ברגע ה-15 שוב קרן לנ"צ. ברגע ה-20 קרן לנ"צ. ברגע ה-25 הקרן הרביעית לנס ציונה. ברגע ה-30 הצליחה נ"צ להתקדם והיכתה לשער, אך הכדור עבר מחוצה לו. השופט אמר שיש כאן שער, בה בשעה שמשחקי נס ציונה ורחובות, וכן אנשים מהצד, טענו שאין כאן שער. השופט עמד על דעתו, ולבסוף פנה לאחד מן הקהל לשאול אותו על דעתו. לשם מחאה עזבה רחובות את המגרש. כמובן שהמשחק לא נמשך הלאה".
על קהל אוהדיה של הקבוצה נמנו כל בני המושבה, וביניהם אף אנשי בית הכנסת המאמינים. הקבוצה ייצגה את המושבה, האגודה והמשפחה, ואלה גמלו לקבוצה באהבה, מסירות ואהדה.
(אבנר כהנוב, שאו נס ציונה)