סמ"ר איתן-צבי פלונסקי ז"ל

אזור בארץ: נגב
תאריך:21.10.1948
יחידות משתתפות: גדוד 51
מקור: אילון אברהם, חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי, עמוד 535.

על סמך המקורות הללו, תרשים מוגדל של המשטרה ולימוד השטח ניתן היה לעשות הערכת מצב ולבנות תכנית. הדבר נעשה הפעם - בשל חשיבות היעד - ע"י מטה החטיבה.
על סמך הידיעות שבידו, הוציא מטה החטיבה - ביום 20 אוק' - פקודת מבצע לגדוד "1" ובה הוראה לכבוש את המשטרה. להלן קטע מהפקודה:
3. השיטה:---
א. ביצוע של פלוגה בסיוע של
(1) נשק מסייע גדודי: מכונות-יריה ומרגמות;
(2) סוללת תותחים - 6 ליטראות ו-17 ליטראות - מגונדה 1 נ"ט;
(3) סוללת תותחי-שדה - 75 מ"מ;
(4) מחלקת "פרעושים" (5) - ממטה החזית;
(5) כיתת להביורים ניידים (2) - ממחלקת שדה של חיל-הנדסה;
(6) משורין להבאת המטען של חומר-הנפץ עד לקיר;
(7) מחלקת חבלנים - מגדוד "5";
(8) חולית מלחמה פסיכולוגית - לפקודת קצין ההסברה החטיבתי.
כשקיבל המג"ד יהודה ואלך את פקודת המבצע החטיבתית במטהו שבסואפיר וקרא בה כי הביצוע יהיה פלוגתי הבין, כנראה, את הדברים כפשוטם. שכן, למרות שהסיוע שהועמד לרשות הפלוגה היה בהיקף סיוע הניתן לגדוד, וחייב תיאום ברמת הגדוד ושליטה של אותה רמה, החליט שהפיקוד על הפעולה יהיה בידי אחד המ"פים שלו ולא בידיו-הוא דוקא. השאלה ששאל עצמו היתה רק על מי מהמ"פים שלו יטיל את המשימה. מצבו היה כזה: מתי פלד, מ"פ ב', טרם החלים מפצעיו בקרב הצומת; שמעון ארם - זה אך החלים מפצעו בתקרית מבצע "רושם"; המ"פ הבריא היחיד הוא יוש. אלא שיוש לא היה מוכן לביצוע. סיפר יוש בעדותו:
"מיד לאחר כיבוש משלט 113 וללא הוראה מפורשת התחלתי שולח סיורים לעבר המשטרה, כי תיארתי לי שמשימת כיבושה עשויה ליפול עלי. אף על פי כן בחר המג"ד בפלוגה ד' כבפלוגה שתכבוש את המשטרה, והטיל עליה משימה זו בליל 20/19 באוקטובר. זאת - מאחר ומבין פלוגות הגדוד סבלה פלוגה ד' פחות אבידות מהפלוגות האחרות בעת המבצע הגדודי לכיבוש משלטי 113 והצומת. אולם כשנכשלה פלוגה ד' בביצוע משימתה בליל 20/19 באוקטובר קראני המג"ד למטהו בסואפיר והציע לי לכבוש את המשטרה עם פלוגתי. מנימוקים שונים לא הייתי מוכן לעשות זאת. נראים הדברים שהמג"ד לא קיבל את נימוקי; מכל מקום נקראתי לישיבה נוספת בצהרי היום. בהגיעי למטה מצאתי שם נוסף למג"ד ולמ"פ שמעון ארם, גם את מפקד החטיבה שמעון אבידן וקציני מטהו יובל נאמן - מבצעים, ואליהו אשל - מנהלה.
"המח"ט פתח והסביר את חשיבות כיבושה של המשטרה לאור כניסתה הקרובה של הפוגה לתוקפה. עמדתי על דעתי, כי אני מוכן לקבל על עצמי את הביצוע בתנאי שתינתן לי שהות של לילה נוסף לביצוע סיורים מכינים ולגיבוש תכניתי. כאן קם מ"פ ד' והצהיר חגיגית כי הוא מוכן לצאת מיד. נכונותו שכנעה כנראה את המח"ט והוא קבע סופית כי הפיקוד על הפעולה יהיה בידיו של שמעון ארם, מ"פ ד'. כן מסר כי הצליח להשיג סיור אוירי, לצורך הפעולה".
גם המג"ד יהודה ואלך הצליח להשיג נשק נוסף לצורך הפעולה - סוללה מרגמות 120 מ"מ - בנוסף לסיוע הארטילרי שהוקצב לגדוד בהתאם לפקודת המבצע החטיבתית. יהודה גמר את הדברים, ברוח הימים ההם, ישירות עם מפקד סוללת המרגמות. בענין זה סיפר בני גרין בעדותו - ביום 29.5.60, ימים אחדים לפני מותו - את הדברים הבאים:
"סוללת המרגמות עמדה בכאוכבה. משנודע לי כי יהודה גמר עם מפקדה שהיא תינתן סיוע להתקפת המשטרה דרשתי את העברתה לבוסתן שליד גבעה 105, שמצפון לגבעה 113, שכן לא היה קשר קוי ממוצב הפיקוד שלי לכאוכבה, על קשר אלחוטי לא סמכתי ופעולה בהתאם ללוח זמנים קבוע מראש לא נראתה לי. למרות דרישתי ונימוקי לא היה מוכן מפקד סוללת המרגמות, שלא היה נתון לפקודתי, לעמוד בטלטולי העברה ונשאר במקומו".
מתיאור הדברים יסתבר כי צדק בני גרין בדרישתו.
בשעות אחה"צ של יום ה-21 באוקטובר החלה ההרעשה הארטילרית על המשטרה. עוד לפני זה הוצבו 2 תותחי נ"ט - 6 ליטראות ו-17 ליטראות - במרחק כ-800 מטר ממערב למשטרה וכוונו באור יום לעבר צריחיה.
בשעה 211800 הופסקה ההרעשה הארטילרית כדי לאפשר פעולת מטוסים בגובה נמוך נגד המשטרה. בחיבורו של סא"ל אדם שתקאי, חיל-האויר במלחמת הקוממיות - מתוארת פעולה זו:
"על שני מטוסי בופייטר הוטל להפציץ את משטרת עיראק-סווידאן מגובה נמוך. כיון שהיה ידוע כי המשטרה מוגנת יפה בנשק נ"מ קל, ניתנה הוראה לטייסים להסתפק ביעף אחד. המטוס הראשון התקיף, אך פצצותיו לא נשתחררו והוא חזר בשלום לרמת-דוד. המטוס השני - בו נמצא צוות בן שלושה איש מורכב מהמפקד לן פ', טייס-המשנה א' והאלחוטאי-מקלען ש' - שחרר פצצותיו ביעף ראשון, אך לא הסתפק בכך וחזר ליעף נוסף כדי להצליף על המשטרה בתותחיו. ביעף זה נפגע המטוס באש נ"מ ונפל בשטח מצרי. כל הצוות ניספה."
עתה הגיעה שעתו של ה"ריכוך" הפסיכולוגי עליו נרמז בפקודת-המבצע החטיבתית. בראש חוליה זו עמד טולי רביב, מפקד להקת החטיבה - החישטרון.
אחד מחברי הלהקה, בובי פנחסי, רשם בענין זה - תחת הכותרת החישטרון במערכה ממשית - את הדברים הבאים:
"ערב ההתקפה על המשטרה היה מטה החטיבה כמרקחה. מכוניות באו ויצאו. מפקדים גבוהים מכל הגדודים התרוצצו במשרד המבצעים ובמשרדו של שמעון, והתכונה היתה גדולה. כולם דיברו, כי 'הערב היא תיפול'.---
"כמו כולם התכונן גם החישטרון... לא להלחם דוקא!
"תפקידנו היה: להופיע ולבדר את ה'חבר'ה' בנגבה, העתידה להשתחרר מהסיוט האיום של המשטרה וכן בבנין המשטרה הכבוש עצמו. התכוננו לתת תכנית מיוחדת וחגיגית ועשינו כל אותו יום בחזרות, על מנת להכין את מיטב הרפרטואר.
"טולי רביב התרוצץ, כשאקדחו תלוי לצדו, כרגיל, ודרבן אותנו בצעקותיו. פתאום נכנס לחדרנו חבוש קובע פלדה, שינה את טון דיבורו הרגיל, הרצין פרצופו ובקול של אדם העומד להקריב עצמו למען המולדת פתח ואמר:
"'חבר'ה, המצב רציני. אינני יודע אם אחזור עוד אליכם... הערב אני יוצא לקו הראשון. אני מקריב את עצמי... מוכרחים פעם גם לעשות זאת... עלי להפגש עם המצרים ולשוחח עמהם, במגביר-קול שיוצב על משורין, במטרה לשכנע אותם שייכנעו לפני שסופם יהיה מר!'
"למרות שבדרך כלל הטלנו ספק ב'צ'יזבתים' של טולי - האמנו לו הפעם, בידענו, כי אכן שולט הוא בשפתם של המצרים.---
"עם ערב עלינו על מכונית ופנינו לנגבה. נסיעה של שעה - ואנו בנגבה.
"האיזור היה שקט - שקט לפני הסערה. רק הדי התפוצצויות פגזי-תותחים רחוקים הפריעו מפעם לפעם את הדממה המעיקה.
"שעת ה'אפס' נקבעה סמוך לחצות - ועד אז היה על טולי למלא את התפקיד המשכנע, שיביא להכנעת המצרים ללא קרב. יתרת הלהקה התחלקה לשתי חוליות, שצריכות היו לתת 'מפרעה' על חשבון התכנית לאנשי נגבה, לחיילים ולאורחים שונים שהיו אותו ערב בקיבוץ. הופענו על רחבה בקיבוץ, לאור כוכבים בלבד.
"בערך ב-20.00 ירדה חולייתי לבונקרים, כדי לשעשע את הפצועים אשר לא יכלו לצאת החוצה. פתאום הופיע אלינו טולי במרוצה. שמח היה ומלא גאוה על אשר, לדבריו, מילא את תפקידו על הצד הטוב ויש סבורים שהמצרים יכנעו...
"חיכינו כולנו בכליון עינים לשעת ה'אפס'. חיכינו וחיכינו עד שפתאום שמענו פגז שורק ואחריו שני ושלישי. היו אלה פגזי תותחינו שלנו; אלא דא עקא שהמצרים, מצדם, לא טמנו ידם בצלחת והחלו משיבים מנה תחת מנה. התברר לנו שזהו ה'קונצרט' הרגיל שנשמע כאן כמעט כל ערב---
"לפתע נדם קולם של פגזי הארטילריה. השתרר שקט שלפני סערה.
"'עתה ודאי יוצאת לקראתנו משלחת כניעה מצרית' - אמר טולי. אך לא דובים ולא יער. אדרבה - כעבור מספר ימים נודע לנו, שהמצרים לא שמעו כלל את מגבירי-הקול שעל מכוניתו של טולי"...
הפסקת האש הארטילרית הנזכרת חלה ב-21.00. ההסתערות צריכה היתה לבוא מיד לאחריה, שאם לא כן, פגה כל השפעתו של ה"ריכוך". אולם למעשה, הופסקה אש הארטילריה שעה שהכוחות לא הגיעו עדיין אפילו לשטח היערכותם. הסיבה, לבד ממיעוט כמות התחמושת, היתה איחור ביציאת הכוח שבעטיו נדחתה שעת ה"אפס" ב-45 דקות. אותו איחור נגרם בשל התאחרותה של מחלקת החבלנים מגדוד "5". שמעון ארם, שאצה לו רוחו ולא היה מוכן להישאר בשטח הכינוס, יצא ממנו עם פלוגה ד' וכיתת מק"ב. את זו האחרונה הציב בגבעה 114.4 במרחק של כ-500 מ' מדרום-דרום-מערב למשטרה. כן שמט כיתת-הטעיה שהיתה צריכה לפעול נגד אגפה הדרומי של המשטרה, שעה שנגד אגפה המערבי ובמיוחד נגד צריכיה יפעלו תותחי נ"ט, מטווח של כ-800 מטרים מהמשטרה, ותותח נ"ט נוסע על זחל מטוח קצר יותר. שמעון עצמו נע עם מותר פל' ד' לעבר פאתה הצפונית-מערבית של המשטרה, כשבכוונתו להיערך במרחק כ-200 מטר ממנה. בהגיעו לטווח של כ-300 מ' מהמשטרה נפתחה לפתע אש מרגמות 120 מ"מ בלי שביקשו זאת. היו אלה המרגמות המוצבות בכאוכבה, שפעלו על פי לוח הזמנים שנקבע מראש בלי לדעת כלל על האיחור ביציאת הכוח.
מאחר שאש המרגמות לא היתה רצויה לו, ביקש שמעון ארם להפסיקה. או אז הסתבר, כי ניתק הקשר האלחוטי בין מטה הגדוד לבין סוללת המרגמות. לא נותרה אפוא, ברירה אלא לשגר רץ בג'יפ אל סוללת המרמגות.
בין כה וכה הגיעה מחלקת החבלנים של גדוד "5" לשטח הכינוס בצומת. דוד אלפלנג (פלג) מפקד חבלני גדוד "1", שהמתין לה עם אנשיו ועם מחלקת "פרעושים" מהחזית, צירף אותה מיד למקומה בטור והחל נע עמו במהירות, כדי להשיג את הזמן שאבד. הוא נע במקביל לכביש המוביל מהצומת למשטרה. לידו בכביש, נסע לאיטו משוריין עמוס חמרי חבלה, ובעיקר ב"מזודות" לפריצת קיר-המשטרה. אלו האחרונות היו צריכות להיות מופעלות רק במידה שמשוריין אחר, העמוס טונה של חומר-נפץ, לא יצליח להגיע עד לקיר המשטרה כמתוכנן. לפי התכנון היה אותו משוריין צריך להגיע אל הקיר המערבי של המשטרה לאחר ביצוע הפעולות הבאות:
א. שיתוק אש האויב באגף המערבי של המשטרה ע"י פעולת תותחי הנ"ט והמק"בים;
ב. ריתוק האויב למקומו ו"זיעזועו" ע"י פעולת תותחי-השדה והמרגמות הכבידות והבינוניות;
ג. חיסול שדה-המוקשים שבין גדרות המשטרה, ע"י פצצות ה"פרעושים";
ד. פריצת הגדרות ע"י חבלני גדוד "1" וחבלני גדוד "5";
ה. קידום זחל"מים נושאי להביורים לעבר קיר המשטרה, לחיסול אשנבי-ירי של האויב שעדיין יהיו פעילים.
מבין הפעולות הבאות, שחייבו כמובן תיאום הדוק והפעלה רצופה, הוטל על דוד אלפלנג להפעיל את ה"פרעושים" לחיסול שדה-המוקשים ולפרוץ את הגדרות.
מספר על כך דוד אלפלנג:
"בהגיענו למרחק של כ-400 מ' ממערב למשטרה, מצאנו חייל מפלוגה ד', שהושאר ע"י שמעון ארם, כמוסכם בינינו, אלא שאותו חייל, שנשאר בודד בשטח היה מבולבל ולא ניתן היה להציל מפיו היכן מצויים אנשי פלוגה ד'. שלחתי שני סמלים לגלות את הפלוגה ה"אבודה". אך הם יצאו לדרך והנה הופיע לפתע בכביש מכיוון הצומת זחל"מ נושא להביור. עצרתיו והסברתי למפקדו שאין טעם שימשיך בתנועה לעבר המשטרה, מאחר שאנו לא הגענו עדיין אפילו לשטח ההיערכות והוא צריך לפעול אחרי שאנו נפרוץ את הגדרות. אולם מפקד אותו זחל, שלא היה כפוף לי, לא אבה לשמוע לדברי, המשיך בתנועתו, הגיע עד לטוח של כ-120 מטרים מהמשטרה, ירק יריקות-אש שלא הגיעו כלל לקיר-המשטרה ונסוג במהירות כלעומת שבא.
"סדר הפעולות שובש. שני הסמלים ששלחתי לגלות את פלוגה ד', לא חזרו ומחוגי השעון המשיכו לנוע. כדי שלא לבזבז זמן נוסף ולגרום לשיבושים נוספים, החלטתי לפתוח בביצוע המשימה שהוטלה עלי מבלי לחכות להם. קידמתי את ה"פרעושים", הצבתים ופקדתי עליהם לפתוח באש. בחצות, בערך, החלו חמשת ה"פרעושים" בפעולתם. מיד אחרי ירית הפצצות הראשונות נתגלו, והאויב החל מכוון לעברם אש מרגמות "2. בראותי את פגיעותיהן המדויקות של המרגמות נתתי הוראה למפעילי ה"פרעושים" להפסיק את פעולתם מיד ולסגת למחסה קרוב. בטרם הספיקו לעשות זאת וכבר ירדו עליהם פצצות מרגמה "2 חדשות. פגיעתן היתה הרסנית וארבעה אנשים נפגעו פגעי-מות. "תינוקיו", חובש פלוגה ד', שהוחש לעברם לא יכול היה אלא לקבוע את מותם.
"בואו של 'תינוקיו' סימן למעשה את חידוש הקשר שלנו עם פלוגה ד', שנמצאה משהו צפונה לנו. מפקדה, שמעון ארם, האיץ בי לפרוץ מיד את הגדרות עם החבלנים ואמר שזוהי הוראתו של קצין המבצעים של החטיבה, יובל נאמן. ביקשתי משמעון לדאוג, לצורך זה, לחיפוי מתאים.
"בשעה 220015 ביקש שמעון ארם את חידוש האש הארטילרית וכן הפעלת תותחי הנ"ט. אלה האחרונים, הגם שכוונו מבעוד מועד, פגעו גבוה מדי. גם תותח הנ"ט, שהיה מוסע בזחל והתקרב עד לטווח של 600 מ' מהמשטרה, לא היטיב לפגוע. החיפוי היעיל היחיד היה של פלוגה ד', אשר חלקה העיקרי - פרט למחלקתו של פרץ חורשתי - קודם עד לטווח של 200 מ' מהמשטרה, הושכב בשרשרת ופתח עליה באש.
"למרבה ההפתעה לא השיב האויב על אש זו והשתתק לחלוטין. השתתקותו לא היתה ברורה לי, אולם כדי לעודד את אנשי קראתי לעברם: 'בחורים' אתם רואים שהמשטרה שותקת! האויב כנראה מסתלק - עוד מעט היא תהיה בידינו!' רק חבלני גדוד "1" הבינוני, שכן החבלנים מגדוד "5" היו אנשי מח"ל, יוצאי הולנד, שזה מקרוב באו ארצה ולא ידעו כלל עברית.
"אי ידיעת השפה היתה אחת הסיבות שהביאוני להחלטה להפעיל בפריצת הגדרות את אנשי גדוד "1" בלבד. ארגנתי אותם ב-3 חוליות פריצה, בנות שלושה איש כל אחת, בכוונה לפרוץ את גדרות המשטרה המערביות בשלושה מקומות בעת ובעונה אחת. פתחתי אתם בריצה לעבר הראשונה שמבין שלוש הגדרות, שהפרידו בינינו לבין קיר המשטרה המערבי. תוך כדי ריצתנו פתח האויב - ששמר על משמעת-אש מופתית - באש עזה מכלים אוטומטיים ומרגמות "2. באש זו נפגענו אני ו-4 מבין תשעת חבלני. בכוחות עצמי - הגם ששתי רגלי היו מרוסקות מרסיסים - הצלחתי לסגת כמה מטרים ולתפוש מחסה בתעלה שלצדו הדרומי של הכביש לעיראק-סווידאן הכפר. ממקומי זה הבחנתי במשורין העמוס טונה חומר-נפץ שהגיע לאיזור הפעולה, למרות שטרם הגיעה שעתו, לפי שלא פרצנו עדיין את הגדרות."
נהג המשורין יוסף עדוי - מספר:
"תפקידי היה להתפרץ עם מכונית משוריינת טעונה טונה חומר-נפץ ולהפעיל, יחד עם חבלן שיסע אתי, מנגנון פיצוץ שיפוצץ את החומר על המשוריין, במטרה לבקוע פרץ בקיר המשטרה.
"ערב הפעולה הכינונו את המכונית במחנה חצור. דוד פלג, קצין החבלה הגדודי, הטעין את המכונית בשקי חומר-נפץ, אטם אותה במידת האפשר כדי להגדיל את כוח ההתנפצות וערך את מנגנון הפיצוץ: ארבעה מצתי-השהיה עם פתיל בטחון, שניים מול מושב הנהג ושניים מול המושב שלצידו.
"עם רדת החשיכה, יצאתי למשלטי הצומת. כאן הוסבר לי תפקידי: - להתקדם בציר הכביש לעיראק-סווידאן עד לקרבת פינת הגדר הדרומית-מערבית של המשטרה ומשם לפנות צפונה עד לפירצה בגדר של המשטרה שתוכן מראש ע"י החבלנים. דרך פירצה זו היה עלי להתקדם עד לקיר המשטרה ולהפעיל שם יחד עם חבלן, שיצורף אלי, את מנגנון הפיצוץ בעל השהיה של דקה אחת שתאפשר לנו להסתלק.
"במשלטי הצומת המתנתי לפקודה. משניתנה לבסוף יצאתי לעבר המשטרה באורות כבויים. הלילה היה ליל ירח ונסיעתי בכביש היתה קלה. כשהגעתי לגדר, לא מצאתי בה כל פירצה, לא במקום שנאמר לי שתימצא ולא לאורך כל קטעה שממערב למשטרה שלאורכו נסעתי בחיפושי אחריה. הבינותי, שקרה 'פנצ'ר' והחלטתי לסגת במהירות האפשרית. עשיתי זאת ב'רברס', כי פחדתי ממוקשים ולא רציתי להסתובב שלא לצורך. כל הזמן שמעתי בבירור פגיעות כדורים במשורין. אחד מאלה, חדר דרך התריסים של המוטור ופגע ברדיאטור והמכונית כמעט כבתה, מאחר שהמים נשפכו על המצתים. נתתי למכונה 'לעבוד' עד שהתיבשו המצתים מהחום - ובמהירות חזרתי לכביש. פתחתי בנסיעה מהירה בחזרה למשלט הצומת. פגשתי שם את מ"פ ג', יוש, וסיפרתי לו את הכל. הוא אמר לי לחכות בכוננות מלאה להוראה חדשה. לא כיביתי את המנוע ודאגתי למלא מחדש את הרדיאטור במים שאזלו במהירות. כעבור כמחצית השעה קיבלתי הודעה לצאת שוב לעבר המשטרה. אולם החבלן שהיה אתי לא רצה לנסוע פעם נוספת, וצעק שהוא נשוי ויש לו שני ילדים. יוש, המ"פ, שכנע אותו לנסוע, אם כי העדפתי לנסוע לבד - על פני שותף שאינו שש לקרב. בדרך המשיך החבלן לתנות את צרותיו והזכיר שוב ושוב את העובדה שהוא נשוי ואב לשני ילדים. התנהגותו מרטה את עצבי. הורדתיו והמשכתי לנסוע לבדי. בהמשך הדרך עצרני חייל משלנו. היה זה סמל חבלה מגדוד "5" בשם דמתי שמעון. הוא התנדב להחליף את החבלן ש'נשבר' ואף הבטיח להובילני אל מקום הפירצה המתוכנן. כשהוא לידי נסעתי לאט-לאט מזרחה, עד שראיתי לפני, במרחק של כ-15-10 מטר, מחסום-תיל מונח על הכביש. החבלן שהבחין בו וחשש שהוא ממוקש צעק: 'מהר חזרה!' עודני מהסס וברד יריות ניתך על מכוניתי. התחלתי לתמרן כדי לסגת לאחור. ואז אירעה התפוצצות - מפגיעת פצצת פיאט או פגז תותח נ"ט - בדלת הימנית של המכונית. הדלת ניתקה ממנה והחבלן נעלם עמה. התברר לי יותר מאוחר שהוא הועף החוצה, נפצע, אך נאסף לבית-חולים ע"י כוחותינו. אני עצמי נפצעתי בשתי רגלי ברסיסים רבים. אף-על-פי-כן המשכתי לנהוג במכונית עד שאירעה התפוצצות שניה והמכונה נעצרה. קיבלתי עוד 'מנה' של רסיסים, בעיקר ברגלים. ירדתי מהמכונית כשאני לוקח עמי את נשקי ומיהרתי לעזוב את השטח. ברוצי פגעו שני כדורים ברגלי השמאלית. נפלתי ארצה. באותה שניה ממש התפוצצה המכונית על כל המטען שבה ואני עפתי קדימה, לתוך תעלה שלצד הכביש. למזלי נקלעו לתעלה זו, לא הרחק ממני, כמה פצועים מאנשי הגדוד. ביקשתי אותם שיעצרו בעד דמי שזב מרגלי. שעה שעשו זאת, איבדתי את הכרתי."
למרות שהמכונית התרסקה במרחק ניכר למדי מקיר בנין המשטרה, מעכה ההתפוצצות את כל הגדרות באגף המערבי של המבצר. היה זה הישג חשוב שלא הושג בשום התקפה קודמת - הישג שתבע ניצול מהיר: הבקעת פירצה בקיר, בדרך אלטרנטיבית. לאמיתו של דבר נלקחה אפשרות זו בחשבון מראש. עם החבלנים של פלג היה משורין עמוס "מזוודות" לפריצת קיר-המשטרה, במידה שהנסיון להפעיל את המשורין טעון-חומר-הנפץ, לא יעלה יפה. אלא שמרגע שדוד נפגע, כמתואר, אבדה השליטה בחבלנים שלא נפגעו ומפקד הפעולה נזקק להסתייע בחבלנים ובנושאי מטען חומר-נפץ שישבו... במשלט הצומת.
אחד החבלנים האלה, יצחק אנגל, מספר:
"ישנתי שינה עמוקה באחד הבונקרים של משלט הצומת. בשעה 220200 בערך הוערתי משנתי ונצטוויתי להתייצב בפני יהודה ואלך בבונקר-המטה. הוא הורני לקחת את החבלן צבי נוימן, 3 סבלים מאנשי פלוגתו של יוש, ו-5 שקי חומר-נפץ בני 15 ק"ג כל אחד - ולצאת עם מחלקה מוגברת בפיקודו של שמואל רוטהולץ, כתגבורת למשטרה. קשה היה לי להסביר לצבי ולסבלים את תפקידם, לפי שהוא לא היה ברור לי עצמי. לאחר מסע מזורז - 'מורץ' ע"י שמוליק רוטהולץ הגענו עד לקרבת המשטרה ונפגשנו עם המ"פ שמעון ארם. הוא אמר לי: 'קח משקפת. אתה רואה את הקיר המערבי של המשטרה? בינינו לבינו אין סוף-סוף גדר. בקצה הצפוני של הקיר, כמה מטרים דרומה מהצריח, ישנה דלת צדדית. עליך לפוצץ אותה. בעוד כמה רגעים ניתן לכם חיפוי ואז תוכלו לזוז'.
"כשהחלו אנשיו של ארם ושל רוטהולץ לירות, התחלנו אני, שלושת הסבלים וצביקה נוימן, לזחול לעבר המשטרה ממערב למזרח. בזחילתנו לא נתקלנו אלא בשיירי גדרות, אולם אש האויב היתה עזה ביותר ובאה בעיקרה משני אשנבים שמשני צדי הדלת אותה צריכים היינו לפרוץ. החלטתי, שמוטב לנו להסתכן ולפתוח בריצה לעבר קיר המשטרה ולהדבק אליו מהר ככל האפשר. פקודת הזינוק שלי בוצעה ע"י צביקה בלבד. שלושת הסבלים בחרו לסגת לנוכח אש האויב הכבדה בהותירם את שקי המטען בשטח. זאת הבחנתי כאשר נתפשו מכנסי בגדר, במרחק כ-3 מטרים מהדלת. עודי מנסה להשתחרר מהקונצרטינה והנה הרגשתי חבטה מצדי השמאלי - כדור חדר לגופי. צעקתי לעבר צביקה 'נפצעתי!' והוא השיב לי: 'אין דבר, גם אני'.
"למרות ששנינו נפצענו כנראה מצרור אויב אחד, המשכנו בביצוע המשימה והטלנו את שני שקי מטען חומר הנפץ שנשאנו אתנו על מפתנה של הדלת, שמספר מדרגות הובילו אליה. ברגע זה ממש הטילו עלינו המצרים צרור של רימונים. צרור זה המם אותי כליל ופניתי אחורה בריצה, לעבר השטח המת שממערב למשטרה. כל זמן הריצה חשבתי מחשבה נוראה אחת - שאקבל צרור בגב. צביקה נסוג משהו אחרי, לאחר שהפעיל את מטען 30 הקילו במצת-משיכה מוכן מראש.
"בלהט המאורעות לא ראיתי תחילה את צביקה וחששתי שהוא נשאר פצוע בשטח. פניתי לחובש 'תינוקיו', שבדרך-פלא נזדמן למקום, וביקשתיו לחפש את צביקה ליד הקיר של המשטרה. הוא רצה לעשות זאת, אבל ממש בעמדו לצאת התגלה לנו צביקה. עתה חבש 'תינוקיו' את שנינו. המשכנו אל שמעון ארם ודיווחנו לו על פריצת הדלת."
בשעה 220300 בערך הופיע לפתע מטוס שהטיל פצצות מספר באיזור הצומת. היה זה כנראה מטוס מצרי שהוזעק באמצעות מפקדת הכוחות במג'דל אחרי פניה מצד מפקד המשטרה. אכן, מפקד משטרת עיראק סווידאן היה זקוק לעזרה ומעולם לא היה גורל המשטרה תלוי על חוט השערה כבאותם רגעים שלאחר פריצת הדלת. ביומנו, רשם צאלח באדר, מפקד המשטרה, את הדברים הבאים:
"האויב התקיף את המבצר התקפה עזה שנמשכה עד הבוקר. אלוהים עזר לנו להתגבר על ההתקפה הזאת, ולגרום לאויב אבידות כבדות. מודה אני לאלוהים, שהציל אותי ואת הקצינים והחיילים מסכנה גדולה וממוות בטוח. גבורתם, בעת הגנתם על המבצר ועזרת האל, הצילונו והצילו את כבוד הצבא המצרי".
את מה שאירע עתה מספר המ"מ פרץ חורשתי:
"בתדריך שנתן שמעון ארם למ"מים של פלוגתנו ערב היציאה לפעולה נקבע, שמחלקתי תשמש גל שני בפריצה למשטרה, כשמשימתה טיהור קומתה השניה. הייתי מאוכזב קצת מהתפקיד, שנראה לי ממדרגה שניה.
"כמחלקת הגל השני, קבע שמעון ארם המ"פ את מקומנו במרחק של כ-300 מטר בערך מהמשטרה, בעוד שהוא עצמו, עם שאר הכוח, המשיכו להתקדם כ-150 מטרים נוספים.
"כשהתפוצץ משורין חומר-הנפץ, רצתי אל שמעון ארם להיוודע מה קרה. שמעון הסביר לי, כי המשורין התפוצץ אמנם לא במקום המתוכנן אך סילק את כל גדרות המשטרה ממערב וכי הזמין חבלנים עם מטען חומר נפץ מהצומת כדי לפרוץ דלת בכותל המערבי של המשטרה. משפוצצה דלת זו, יצא שמעון אישית, בלוית שני אנשים, כדי לבדוק את הפירצה. הוא חזר מקץ זמן קצר כשהוא פצוע קל ושמעתיו צועק למפקדי הכוח הקרוב למשטרה - שעסק מזה שעות ארוכות בחילופי יריות עמה - לפרוץ פנימה. כנראה שהענין 'לא דפק', שכן פקד עלי להסתער.
"בעזרת סגני קידמתי את אנשי וערכתים בואדי המקביל למשטרה והעובר כ-100 מטר ממערב לגדרותיה. רגע בחנתי את השטח שביני לבין ה'מפלצת', שהיה שרוף מההתפוצצות, ומשנהו זינקתי עם אנשי לעבר קיר המשטרה, שמאשנביו הונחתה עלינו אש תופת. בהגיענו למרחק של כ-20 מטר מקיר הבנין נוספו לאש האויב גם גלי רימונים. אלה שברו כנראה את הסתערות אנשי. מכל מקום לא הבחנתי אלא בכמה מהם. המקלען משה כהן, שנמנה עליהם, הפעיל את מקלעו לעבר אשנב אויב ממנו נורתה עלינו אש מקלע. בחיפויו של זה הצלחתי לחלוף על פני גדר קונצרטינה ומצאתי עצמי ממול דלת ברזל של המשטרה אשר 'קפצה' מצירה העליון, אום לא איפשרה, אלא לאיש אחד בלבד להדחק דרכה בקושי פנימה. ברגע זה ממש חדר כדור בין צלעותי. הייתי קרוב מדי למשטרה מכדי שאכנע למצב שנוצר. היו עמי 5 רימונים והחלטתי לעשות עמם מעשה. השחלתי רימון ראשון מבעד לפתח הדלת התלויה על ציר אחד. שמעתי צעקות עזות של אנשי אויב נפגעים. השחלתי רימון שני ולאחר שהתפוצץ השתחלתי לתוך המשטרה פנימה. מצאתי עצמי בתוך פרוזדור אפל שעל רצפתו היו מוטלים שקי חול. תפשתי מחסה מאחריהם וזרקתי רימון שלישי. כשעמי שני רימונים אחרונים, המשכתי להתקדם עד לקצה הפרוזדור; או אז ראיתי אור - אור ירח - בוקע מחצרה הפנימית של המשטרה. אור זה נעם לי אחרי האפילה ששהיתי בה. אלא שבאותו רגע ממש החל ויקרס, מוצב בתוך חצר המשטרה - ממש מול הפרוזדור - לפעול לעברי. אחד מכדוריו פגע ברגלי וחשתי כאב עז. רק עתה התעוררתי מלהט הקרב המטורף שאחז בי והתחלתי תופש את ה'שגעון' שבנסיון-היחיד שלי לכבוש את המשטרה. חשתי, שאם רוצה אני להשאר בחיים, מוטב לי לסגת בטרם יהיה מאוחר מדי ופתחתי בריצה לעבר הדלת. אלא שדוקא בצאתי, מצאתי עצמי נתון לאש עזה שהונחתה ע"י כוחותינו. צעקתי לעבר אנשינו להפסיק את האש. הם לא שמעוני, כמובן ואך נס הוא שהגעתי בסופו של דבר לואדי ממנו פתחתי לפני כן בהסתערות על המשטרה. כמה מבחורי שחשו לעזרתי גילו לי עובדה שלא שמתי לבי אליה עד לאותה שעה והיא - שאחזתי בידי רימון חסר נצרה שטרם זרקתיו. כמובן שמיהרתי להפטר ממנו..."
פעולתו המיוחדת במינה של המ"מ פרץ חורשתי צוינה בדו"ח הפעולה של גדוד "1".
בסיום אותו דו"ח נאמר: "פקודת הסתערות שניתנה למחלקה אחרת לא מומשה. בגלל השעה המאוחרת ואור היום הגדל והולך, החליט המ"פ שלא לחדש את נסיון ההסתערות".
הנה כי כן נסתיימה ללא הצלחה גם ההתקפה השישית על משטרת עיראק-סווידאן.