הוא היה אדם מאושר. בוקר, בוקר, כאשר עמדנו בחצר וחיכינו למכונית המובילה אותנו לעבודה, הוא היה עובר על פנינו בדרך לעבודתו. חיוך של שלוה פנימית היה נסוך על פניו ששיקפו את לבו הפתוח. כך הוא צעד בשקט. משום דייקנותו לא היה צריך למהר מעולם, מחשש שייאחר כמה דקות. בדרכו למקום עבודתו, הוא שם לב לסובב אותו, אותנו: כאן איזה ענף גדוש-פרי, שם איזה גוון מוזר של עלים, או ענן שצורתו לא רגילה, המרחף ברקיע. כך ראינו אותו יום יום בשעות הבוקר, אדם העומד איתן על קרקע-המציאות, מבלי להסתגר בה, והשלם עם עצמו.
מכאן קורא אותו הצו אל שדה הקרב. אוירת-השלום מתחלפת באוירת-התופת. להבות מסביב, שריקת-פגזים ורעם-התפוצצויות. היחיד נדרש להתגבר על אימה, על הפחד, שכל חייו יהיו לשוא, אם הכוחות הזידוניים ישטפו את מערכת המגן. והוא עמד בזה עד הרגע האחרון. מה חש אדם ברגעים האחרונים, כאשר הוא מביא את הקורבן העליון? האם חולפים על פניו בני משפחתו, ידידיו? האם הוא מעיף מבטו אל הקיים מסביבו, בטרם תשקע תודעתו אל האין הגדול?
לא נדע זאת אף פעם. לנו, לנותרים, נשאר רק לקבל את קורבן הנופלים ולהמשיך.
מאיר גלבועי