אלבום תמונות
קשה להעלות על הכתב כל אותן חוויות משותפות שהיו לי עם נחמיה... קשה לי אף להגדיר את טיב היחסים שנוצר בינינו שכן היו אלה יחסים חבריים להם לא הייתי רגילה קודם לכן... מן עולם אחר...
מספרים האנשים שהכירו את נחמיה, משתדלת לספר אף אני... אם כי קשה המלאכה.
את נחמיה הכרתי לגמרי במקרה, אומנם נהגתי לבקר בביתו לעתים קרובות אך בתחילה לא נוצר כל קשר מלבד "שלום" ו"להתראות" וזאת מסיבה פשוטה, נחמיה היה טיפוס קשוח. נחמיה בעצם הינו טיפוס קשוח (קשה לי להתייחס אליו כאל חלק מן העבר) קצת ביישן, אדיש, כך שמלבד אמירת שלום לא נהג להוסיף מילה.
במשך הזמן עבר את מחסומי הבושה, יתכן שנתענינותו בי גברה, ואז, בכל פעם שבקרתי בבית המשפחה (שהיינו למעשה ביתי השני) נהגנו לשוחח רבות על נושאים שונים ומשונים. בשיחות המשותפות שהיו לנו גילה בקיאות בתחומים שונים עד כי לעיתים הרגשתי קטנה לידו.
אך אין זה פלא - שטחי התענינותו מרובות מאוד.... ספרים רבים קרא, בהתעמק במתרחש בתחום הראלי - פיסיקה ומתימטיקה תחום שמדבר אף אל לבי. פעמים רבות ישבנו בחדרה של אהובה ופיתחנו נוסחאות, תוך נסיון לפותרן ואהובה... שהינה טפוס הומני מאוד... פערה פה וביטלה מכל וכל את חשיבות "אותם מספרים" בהם התעסקנו...
למעשה התערבבו בנחמיה שני עולמות. העולם הראלי מצד אחד, נוקשות, הקשת מסקנות... ומצד שני עולם הומניסטי... נגינה, כתיבת שירים ומנגינות... קריאת ספרים.
הפתיעה אותי אהובה, יום אחד, בספרה לי מצאה בחדרו את ספר "מוח האדם". לא רק שקרא ספר זה שהוא ספר שקשה מאוד להבנה, לדעתי אלא צייר את המוח תוך ניסיון להשכיל ולרכוש ידע.
גאוניותו בלימודים ידועה לכל, מעולם לא ראיתיו בטל. ידע לנצל כל רגע פנוי. הן בפתירת בעיות בפיזיקה, אם לא מתוך חובת עשיות שעורים... הרי לשם הנאה גרידא... וכן בנגינה.
כל אימת שבקרתי את אהובה, נשמעו צללי המוזיקה מחדרו ולא פעם הפנה את תשומת ליבנו למנגינה חדשה שחיבר. זכורה לי בקשתו להאזין לשיר יפני שהלחין... זו היתה מנגינה מענינת ועליזה.
דברים רבים אפיינו את נחמיה; מעולם לא ציית מידית למה שבקשו ממנו לעשות... היתה מעין שהייה קלה... חוסר רצון לקבל מרות... דבר זה לא נבע מרע לב, שכן לאחר שהשתנה קלות מלא את המבוקש עם חיוך.
ואם כותבת אני כל החיוך הרי זהו אחד הדברים הנפלאים שקיימים בו... חיוך רחב מאוד... חיוך כנה עם כל הלב... עם שתי גומות חן עמוקות ונפלאות. מספיק להביט בשתי עיוניו כדי שהתגובה תהיה... חיוך ולעתים חיוך של מבוכה.
אהבתי את האדישות שבו... קשיחות... אם כי לא חסרו פעמים בהם השתולל.
טיפוס קשה, קצת ביישן, מאופקף מאוד עד לרגעים בהם נפתח סגור לבו, רגעים בהם זכיתי לשמוע דברים שלעולם לא ציפיתי, אך אף פעם לא נהג לספר יותר מחצי.
ואם חושבת אני שמופנם הוא, אחת כמה וכמה היה כך במלחמה. זכור לי אותו ערב, עת שב הביתה לכמה שעות, כשהמלחמה עדיין הייתה בעיצומה הוא לא הירבה לדבר על הקרבות, למעשה לא ספר מאומה מלבד הערה אחת והיא: שהנאמר ברדיו אינו משקף את המציאות, המציאות עכורה הרבה יותר.
יחסיו עם המשפחה היו מוזרים למדי.
הייתי מגדירה אותם כיחסים קרירים כשלפתע פתאום משתנים מן הקצה אל הקצה. אף פעם לא ספר להם מחוויותיו אך היו רגעים שבהם שוחח עם האם על בעיות המשפחה ואף ספר מעט על עצמו. לקוראים מן הצד ודאי מוזרה ההרגשה הזו כי לעתים כן שוחח עם בני הבית אך בטוחה אני שאותם רגעים זכורים היטב לבני המשפחה... גם קשריו עם אחותו... אהובה... לא היו רגילים בתחילה, העדיף הוא להסתגר בחדרו, כפי שאמרתי, ללמוד ולשמוע מוזיקה, לכתוב שירים, אבל דוקא בתקופה האחרונה נתהדקו הקשרים עם בני המשפחה ובמיוחד עם אהובה.
מוזר לי לחשוב שיותר לא אראה אותו. לגבי הוא עדיין קיים באיזה שהוא מקום ובכלל... כשאני מדברת עליו הוא מצטייר לנגד עיני כדמותו הוא...
לעולם לא אשכח את היום בו נודע לי על מותו. אני זוכרת שניגשתי לטלפון בביתי ומהופנטת, צלצלתי למשפחה וביקשתי את אהובה, ואז, מן העבר השני נשמע קול עצוב שביקש אותי לבוא מיד. צחקתי... פשוט לא האמנתי למשמע אוזני... מהו אותו חושב שגרם לי לצלצל לאהובה דקות ספורות לאחר שהדבר נודע למשפחה!!! אלוקים יודע...!!
אני יודעת שיש המון מה לכתוב, אני גם יודעת שרבות לא יודעים עליו, קשה לי מאוד להעלות כל אותם דברים הידועים לי על הכתב, לכן הסתפק בזאת.
חוה