סמ"ר צחי קרייפס ז"ל

12.2.2007
חצי שנה למותו

צחי
חצי שנה עברה מאז שאתה כבר לא אתנו. זה כל כך מוזר איך שהזמן רץ לו.
אני עוד זוכר כל כך בבירור את הפעם האחרונה שראיתי אותך, ואת היום שאחרי - השבת הנוראה הזאת, שבה קבלנו את הבשורה על מותך.
חצי שנה שבה למדנו להכיר כל כך טוב את המשפחה שלך, שמארחת אותנו לעתים כל כך קרובות וגורמת לנו להרגיש כאן בקיבוץ כמו בבית. את החברים שלך, הזיכרונות והסיפורים שלהם והאהבה העצומה שהם רוחשים לך. אפשר לראות שהשפעת עליהם לפחות כמו שהשפעת עלינו.
כל האנשים שהכרנו שקשורים אליך, וכל הסיפורים ששמענו, כל כך חיזקו אצלנו את הדמות של צחי שהכרנו. צחי של החיקויים והצחוקים, טוב הלב הנשפך, הנחישות, המעשיות והציניות.
בחצי שנה האחרונה כל כך הרבה פעמים מצאנו את עצמנו יושבים, סתם כך ללא תכנון, ומספרים עליך סיפורים ומעלים זיכרונות. ולפעמים, בסיטואציה הכי לא קשורה בעולם, פתאום מוצאים איזה משהו שמזכיר אותך ומעלה את כל התחושות והרגשות האלה מלפני חצי שנה מחדש. וככל שמדברים על זה, לאט לאט מתחילים לעכל את העובדה שכבר לא נשמע יותר את הקול שלך, ואת פרצופך נראה רק בתמונות.
צחי, היית צריך לראות אותנו רק לפני שבוע וחצי, בחתונה של יוסי, איזה אושר, תחושת ביחד כזו גדולה שהרגשנו כל הצוות. חלק גדול הוא בגללך.
אבל תמיד יש משהו חסר, אף פעם זה לא באמת מושלם. את החלל שנשאר אחרי שהלכת כבר אי אפשר לסגור.
אז אנחנו מנסים לזכור כמה שיותר, להראות תמונות וסרטים, להיזכר בסיפורים, לכתוב דברים ולהיפגש ביחד, בדיוק כמו עכשיו, גם בעוד חצי שנה וגם בעוד שנה וחצי וגם בעוד עשר וחצי שנים, כדי להזכיר לעצמנו ולספר לאחרים איזה בן אדם מדהים יצא לנו להכיר, ושהייתה לנו הזכות האדירה לבלות איתו שנה וחצי מהחיים שלנו.

אוהבים ומתגעגעים.
הצוות