תפריט נגישות

סמ"ר צחי קרייפס ז"ל

צחי קרייפס
בן 20 בנפלו
בן רות וג'יי
נולד בהמעפיל
בכ"ב באייר תשמ"ו, 31/5/1986
התגורר בהמעפיל
התגייס ב-נובמבר 2004
שרת בחטיבת הנח"ל, חיל רפואה
יחידה: פלס"ר
נפל בקרב
בי"ח באב תשס"ו, 12/8/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: פארון
באזור לבנון
מקום קבורה: קיבוץ המעפיל
הותיר: הורים ושתי אחיות - רומי ושרי

קורות חיים

צחי, בן רות וג'יי, נולד ביום כ"ב באייר תשמ"ו (31.5.1986) בבית החולים הלל יפה. צחי גדל בקיבוץ המעפיל, בן זקונים להוריו, אח צעיר לאחיותיו, רומי ושרי. צחי היה תינוק בריא וחייכן, נוח וטוב מזג שזכה לילדות נפלאה. הוא היה תינוק שובב ומקסים ואהוב על כולם: הוריו, אחיותיו, סביו - גלוריה אלי ומירה ז"ל ועל כל הסובבים אותו.

צחי גדל בבית התינוקות בקיבוץ יחד עם שישה תינוקות, שלימים הפכו להיות חבריו הקרובים. מבית התינוקות המשיך צחי לפעוטון "תמר", ומשם, בגיל 3, עבר לגן "צופית". בגן אהב צחי לבנות ארמונות חול בחצר, לרכב על אופניים או סתם לבלות עם החבר'ה... רחל הגננת מספרת: "צחי ילד חמד, בעל חוש הומור נפלא, מצחיק, אוהב טיולים לבריכות הדגים, טיולים ברחבי הקיבוץ והכי כייף להיפגש עם סבתא מירה שכה אהב, ולזכות בממתק ולכבד את כולם. צחי באופיו אינו ילד של ריב ומדון, הוא מסתדר עם כולם וחבר טוב לילדים".

לקראת המעבר לכיתה א', במסגרת מעקב התפתחותי שהתנהל במרפאה נתבקשו הילדים לצייר דמות אדם ולצעוד כמה צעדים של עקב בצד אגודל. צחי צייר קו ארוך לכל רוחב הדף ולא הוסיף יותר פרטים, דבר שהדאיג מאוד את האחות. וכשנתבקש ללכת עקב בצד אגודל לאורכן של הבלטות הוא לא הצליח. ממצאים אלו הזמינו את אמא רות לשיחה והוצע לה לבדוק את העניין, על מנת להקדים רפואה למכה. מספרת אמו: אני ידעתי כי לצחי אין קושי לעמוד במטלות הנ"ל, ולבטח הוא רצה "לסדר" מישהו. כששאלתי אותו לפשר הציור המיוחד הוא ענה לי: 'מה את רוצה, האיש טבע באוקיאנוס! ולא הלכתי עקב בצד אגודל כי יש לי יבלת ברגל וזה כאב לי...' ואני חשבתי לי - צחי צחי, ממזרון קטן ופיקח..."

מינקות היתה לצחי חיבה מיוחדת לחג הפורים. בשנים האחרונות היה צחי מסמר הערב במסיבות הפורים בקיבוץ. כולם היו מחכים לבואו, וכשהגיע היה עולה לבמה יחד עם חבריו לקבוצה ומתחיל לחקות את חברי הקיבוץ ולהצחיק עד דמעות את כולם. ללא ספק היה לו כישרון נדיר לחיקויים ולסאטירה.

בגיל 6 עלה צחי לכיתה א' יחד עם בני ובנות גילו מהקיבוץ, וקבוצתם, שמנתה 7 ילדים, נקראה קבוצת "דרור". הוא החל ללמוד בכיתה א' בבית הספר משג"ב בגבעת חיים איחוד והיה תלמיד חכם וטוב, וזאת על אף הסתייגויותיו, כפי שמתאר בספר השורשים שלו: "בגיל 6 הלכתי לבית הספר לכיתה א'. בהתחלה זה היה מאוד מרגש. עם הזמן בית הספר נעשה משעמם ועם הזמן נהיה גם בלתי נסבל..."

צחי, ילד עליז ושובב, מלא שמחת חיים והומור, זכור כמי שהכין את שיעורי הבית על רצפת חדר האוכל: שתי דקות לפני שהאוטובוס היה מגיע היה מרוקן את כל תכולת תיקו על הרצפה וממהר לרשום דבר מה על פיסת נייר שמצא. הרגל ייחודי זה שסיגל לעצמו, של עבודה על הרצפה, הפך לסימן היכר שלו.

מאז ומתמיד היה צחי חברותי מאוד ואהב לבלות עם חבריו מהקיבוץ ומביה"ס. רבים ביקשו את קרבתו. הוריו מוסיפים: "אפשר לומר שבבית-הספר חיי החברה הם אלו שהיו חשובים לו מכל, צחי יצר קשרים רבים והיו לו המון חברים, הוא פשוט אהב אנשים והייתה לו רגישות מיוחדת לכולם".

מקום מיוחד בליבו שמר צחי לסבתו המנוחה מירה, שנפטרה מספר שנים לפני נפילתו. לשניים היה קשר חזק ומיוחד. צחי נהג לבקר את סבתא בביתה על בסיס יומיומי, והשניים היו משוחחים, משחקים משחקי חשיבה ומטיילים בקיבוץ יחדיו. סבתא מירה לא זכתה לראותו במדים, אך ליותהו באהבה משך כל ילדותו והתבגרותו.

בגיל 10 התחיל צחי לעבוד באורוות הקיבוץ ומיד התאהב בסוסים וברכיבה.

בגיל 13 עלה צחי לכיתה ז' בבית הספר "שחר" בעין החורש. שנה זו היא שנת המצוות, השנה בה חוגגים את בר-המצווה. בבית הספר עוסקים רבות בנושאי משפחה, התבגרות ותרומה לקהילה, וכמו כן יוצאים לטיול בר-המצווה וכותבים את "ספר השורשים". בתקופה זו גם נטל חלק בפעילויות תנועת "השומר הצעיר". לצחי היתה הבנה עמוקה של הזולת ורצון עז לתרום, להתנדב ולתת מעצמו ללא סייג, כפי שניתן לראות בפסקה הבאה מתוך ספר השורשים שלו: "היו לנו משימות בר-מצווה, אשר הטובה מכולן היתה הביקור בעמותות. אני הלכתי לעמותת איל"ן, שהיא עמותה לילדים נכים, וזה היה כיף, כי שיחקנו עם הילדים ששם ולמדתי מהביקור הזה ערך חשוב מאוד - להסתפק בכל דבר שיש לי, כי יש כאלה שאין להם את זה ושהם לא יכולים לעשות את מה שאני עושה".

צחי חגג את בר-המצווה בקיבוץ עם חבריו לקבוצת "דרור" ועם משפחתו. בחגיגה הוקרן סרט שעשו הנערים, וצחי התגלה ככוכב קומי עולה. צחי היה ילד שמנמן, חייכן, ציניקן ומצחיקן עד שעבר לתיכון "מעיין", ואז השתנה... טוב, לא ממש השתנה... פשוט מילדון שמנמן, הוא הפך לנער חתיכי והורס!

בתקופת התיכון התבגר צחי, לקח ברצינות את הלימודים ואת הפעילויות בית הספר, אך לא זנח את הרגלו לפזר את מחברותיו וספריו ולעשות את שיעורי הבית על רצפת הכיתה. למרות כל זאת, יעידו כולם שתמיד, בסופו של דבר, היה מגיש עבודות מבריקות ועובר בהצלחה יתרה את כל המבחנים. בקיץ 2003, עם סיום כיתה יא' יצא צחי יחד עם חבריו לשכבה מביה"ס למסע לפולין. המסע היה לצחי חוויה משמעותית והותיר בו רושם עז.

בימי חופשתו, לאחר גמר הלימודים ולפני גיוסו, השתלב צחי בענף המדגה בקיבוץ. צחי אהב מאוד את עבודתו במדגה ואת צוות העובדים, והיה משכים בוקר בוקר, בהתמדה, ויוצא לבריכות הדגים להשליך רשתות.

צחי היה נער אהוב מאוד, מצחיק עד דמעות, חכם ויפה. כבר בצעירותו שמו לב כולם כי לצחי לב זהב והנאתו האמיתית היתה לעזור לחבריו ולכל מי שביקש (וגם למי שלפעמים התבייש). תמיד העמיד צרכי האחר לפני צרכיו, והכל מבלי לחשוב אפילו לרגע על התמורה. הילד, הנער, הבחור - פשוט אהב לתת מעצמו. הוא היה מחובר לקיבוץ בכל נימי נפשו, יזם מפגשים חברתיים, טיולים ומסיבות, וליכד את החבר'ה למפגשים סביב המדורה לארוחות שחיתות וצחוקים. משך כל חייו, הנאמנות, האהבה והעזרה לחברים היו עבורו ערך עליון.

אחת האהבות הגדולות של צחי היתה המוסיקה. הוא אהב אומנים רבים מהמוסיקה העברית והלועזית כמו: יהודה פוליקר, רוקפור, ג'ימי הנדריקס, נקמת הטרקטור, קינג קרימסון ועוד... אך אהבתו הגדולה בתחום המוסיקה היו להקות הרוק הפרוגרסיבי הזרות והלא מוכרות בעליל, אותן אהב "לגלות", לשמוע במשך שעות בווליום עצבני, ואחר כך לשיר את שיריהן בקולי קולות שוב ושוב ושוב...

בסוף חודש נובמבר 2004 התגייס צחי לצה"ל לחטיבת הנח"ל. לאחר שבוע (טרום טירונות) עבר צחי גיבוש יח"תיות. "כאשר חזר מן הגיבוש, היה כולו חבול ופצוע", מספר אביו, "שאלתי אותו: 'נו, איך היה?', וצחי, צנוע כתמיד, סיפר שהיה קשה אבל הוא מקווה שהלך טוב, ושהוא לא יודע אם עבר בהצלחה את הגיבוש". צחי אכן עבר את הגיבוש ואף הגיע ליחידה ולתפקיד להם ייחל - חובש בפלס"ר נח"ל. לימים התברר לנו כי צחי, לא זאת בלבד שעבר את הגיבוש, הוא אף סיימו במקום הראשון בדירוג הכללי... עם תום הגיבוש, נשלח צחי, עפ"י בקשתו, לקורס החובשים בבה"ד 10 בצריפין.

עם סיום קורס החובשים המשיך צחי ישירות את בטירונות של כ-3 חודשים ואימון מתקדם של כחודשיים נוספים בבא"ח הנח"ל בערד. בסיומם התמקם הצוות בבסיסו החדש בבית-ליד לקראת תחילת מסלול הפלס"ר. ב-26/05/06 התקיים טקס סיום המסלול וקבלת סיכת הלוחם באנדרטת הנח"ל בפרדס חנה. המשפחה והחברים הגיעו להשתתף עם צחי בשמחה ולצפות בסרט שהכין. הסרט המדובר היה סרט קצר על הצוות, אשר נערך על ידי צחי וחברו לצוות, כדורי.

לאחר סיום המסלול המשיך הצוות לפעול בעיקר בגזרת ג'נין ושכם, עד אשר פרצה מלחמת לבנון השנייה בתחילת יולי 2006. בתחילת המלחמה עוד פעל הפלס"ר בג'נין, אך עד מהרה השתנו התוכניות והצוות עבר לפעול בלבנון. נכנסים ויוצאים, החזרה הביתה בסוף השבוע נדחית, ואי הידיעה וחוסר הוודאות מרחפים באוויר ומעיבים על צחי ועל כולנו. בסוף השבוע האחרון בו חזר צחי הביתה מלבנון הוא נראה כבוי, עייף ותשוש, פיזית ונפשית. על אף שאיש מאיתנו לא יכל לתאר לעצמו מה עבר עליו בעת שהותו בלבנון, יכולנו לחוש על בשרנו את הקושי הרב. ניכר היה כי צחי סוחב על כתפיו את עול המלחמה, ולנו כאב מאוד לראותו כך. למרות הכל, צחי, העייף והרצוץ, החליט שלא לוותר על הבילוי עם חבריו, ובאותו יום שישי יצא עימם למופע סטנד-אפ. החברים מספרים איך שמחו שהחליט לבוא עימם למופע, וכמה נהנו איתו ומחברתו באותו הערב. בסוף השבוע ההוא, לפני צאתו חזרה ללבנון, כל שיכולנו, המשפחה וחבריו, לומר לו היה: "שמור על עצמך...", ולחכות ולקוות לחזרתו בשלום.

ביום שבת ה-12.8.2006 התנפצו לרסיסים כל תקוותינו. שבר עצום נפער, ואבל כבד מנשוא נפל על משפחתנו, על החברים ועל הקיבוץ כולו. הנורא מכל ארע - צחי נהרג. צחי נפל בקרב בלבנון כאשר הוא וצוותו שהו בבית בכפר פארון הסמוך לליטני וספגו פגיעה ישירה של טיל שירה החיזבאללה. צחי נפגע מרסיס בעורק הראשי באזור המפשעה וטופל בשטח, אך ללא הועיל.

מפקד היחידה תיאר את הקרב שהתחולל: "במהלך פשיטה מוסקת שביצע גדוד הסיור, בהובלת הסיירת, במרחב הכפרים פארון ורנדוריה, השתלטנו על פאתי הכפר פארון על מנת לאבטח את כניסת שאר כוחות החטיבה למרחב. במהלך היום זיהתה הסיירת חוליית מחבלים ופגעה בה. זמן לא רב אחר כך הותקף המרחב בו שהינו באש רחוקה. במהלך תקיפה זו נפגע צחי קשה וטופל בשטח על-ידי הרופא. כוח הסיירת פינה את צחי ואת שאר הפצועים ביום, תחת אש, לנקודת הנחיתה, שם הועלו הפצועים למסוק. בדרך לארץ נפטר צחי".

אבלים וחפויי ראש, מוקפים בים של חברים התומכים ומחזקים את ידינו, אנו עודנו מנסים לעכל את בשורת האיוב, מגששים לעד באפלת השכול.

בניית אתרים: