14.9.06
כבר הרבה פעמים התיישבתי וניסיתי לכתוב כמה מילים לומר בערב הזה, אך ללא הצלחה. כל כך קשה לבטא במילים את כל התחושות שמציפות אותי כבר חודש שלם, אבל אני אנסה בכל זאת, ואתם תסלחו לי על הבלגן במחשבות.
אז העולם ממשיך להסתובב וחוזרים לשגרה. אבל השגרה הזו כל-כך לא שגרתית, כל-כך לא הגיונית, ונדמה כאילו העולם בכלל מסתובב לכיוון ההפוך.
והם שואלים "מה שלומך?" ואני עונה ש"אני בסדר". אבל זה סתם עוד שקר לבן. אני אבודה.
אני מחפשת הסברים בכל מקום ובכל רגע, ושאלה אחת חוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב -
ל מ ה ? למה זה קרה לאח שלי? לאדם שכולו טוב ואמת? ואיפה הצדק?
אני מחפשת תשובות ולא מוצאת.
אבל אותך אני מוצאת בכל מקום, ובשום מקום.
וכל משב רוח הוא אחי הקטן, שמנסה להגיד לי שהוא עדיין כאן, אתנו. וכל שיר כאילו נכתב עלייך בלבד.
ואני עוצרת ואוגרת, והגוש הזה בגרון חונק אותי בכל שנייה ביום, ואני יודעת שהפיצוץ קרב. וכשהוא מגיע, אני שופכת נהרות של דמעות על אחי היפה והמקסים.
והדמעות הן על מי שהיית - הילד עם הנשמה הטובה שתמיד עזר לכולם, הגבר המושלם שלא פחד אף פעם להיות מי שהוא, החייל הגבוה, החזק והנערץ, האח שתמיד גרם לי לחייך ולצחוק המון, האדם שנוכחותו תמיד הסבה אושר לכל מי שהיה סביבו.
והדמעות הן על מי שלא תגדל להיות לעולם.
והן ממשיכות ומתחזקות עוד יותר כשאני נזכרת במחשבה שחשבתי, עוד לפני שהתחילה המלחמה הזו. מחשבה על העתיד...
ראיתי אותנו ביום שבת חמים בעוד 10, 15 שנים. אני מגיעה עם הבעל והילדים לבקר את צחי ואת אשתו היפיפייה והתינוקת בת השנה. ואני מחזיקה את הבת שלו ומדברת עם אשתו, בשעה שהוא מתעסק עם הבשר על האש ומדבר עם בעלי. ואחרי שאוכלים, שנינו יושבים על כסאות נוח בחצר והוא מספר לי על השבועיים האחרונים בעבודה ועל הילדה, כי הריטואל הזה מתקיים פעמיים בחודש לפחות, ופשוט מדברים ומאושרים.
והתמונה הזאת כל-כך צבעונית וכל כך חזקה עד שהבעות הפנים שלנו, המבטים שהחלפנו והחיוך שחייך אלי חקוקים בזיכרוני.
עדיין מאמינה שהתמונה הפסטורלית הזאת תתממש יום אחד.
ובחודש הזה, שנמשך כמו נצח, בכל פעם שמגיע יום שישי, עדיין מצפה לחזור הביתה ולמצוא אותו זרוק על הספה, שותה כוס נס קפה בקשית ורואה WWE או "הרצועה", נקרע מצחוק ומתלהב מכל השטויות שלהם. ואני מתעצבנת, אבל לא באמת, על זה שהוא משתלט לי על הטלוויזיה ושם את התוכניות המטופשות האלה, ואחרי כמה דקות מתיישבת מובסת בכורסא שלידו ומתחילה לצחוק אתו מאותם הדברים - כי הצחוק שלו היה מדבק כל כך והיה לי פשוט כיף אתו. ואז, כשלרגע אני שוקעת במסך או בעיתון, פתאום הוא מפוצץ לי את הפרצוף עם הכרית וצוחק. ואני לא נשארת חייבת ומתפתח לו קרב כריות איכותי.
וכשנרגעים הוא מבקש ממני להכין לו עוד כוס קפה בטענה ש"הוא תמיד מכין ואני אף פעם לא", ואני מסכימה אבל ממשיכה לשבת, עד שהוא קם ומכין לשנינו. סתם עוד יום שישי רגוע בבית.
וכל הזיכרונות ממנו מתערבבים לי בראש עם כל התוכניות שהיו לי בשבילו, בשבילנו. והם מוחשיים כל כך שלרגע נדמה לי שכל העניין הזה הוא סתם רגע חולף בזמן, סתם תקופה קשה שתעבור. שכל המצב הזה הוא הפיך.
הרי זה זמני - פשוט התנדבת שוב לסגור שבת ובשישי הבא תחזור הביתה.
ורק ברגעים הבודדים בהם האמת מתגנבת, צפה ועולה לתודעה, אני יודעת שזה לא יקרה. שכבר לא תחזור.
ואני עדיין לא מבינה - אם אתה עכשיו קיים רק כזיכרון, איך זה שזיכרון חונק אותי פיזית ובאופן כל כך מוחשי ו ח י ?
ואני מתגעגעת אליך כל כך וחושבת עליך כל הזמן. ואני עוד שואלת, ואמשיך לשאול תמיד את אותה השאלה - ל מ ה ?
רומי קרייפס