כבר שנתיים מאז שנפלת. כאשר קיבלנו את הידיעה האיומה היה ערב ט"ו באב, ליל ירח מלא. מאז הירח מלא גם בעצב וגעגוע.
כבר שנתיים לא היה לנו חג שמח, לא היה לנו יום הולדת שמח ולא היתה לנו שמחה שלמה.
כבר שנתיים שהכאב אינו מרפה, שאין לנו אויר ואנו חוטפים שוק בכל פעם שהידיעה שאתה אינך חודרת להכרה.
אתה מופיע רק בחלומות, וזהו המרחב היחיד שבו ניתן לגעת בך ולקבל חיבוק, אבל כמה כואב להתעורר למציאות המרה. לא פעם ניסיתי לחזור לחלום כדי לחבק אותך רק עוד כמה שניות.
נפלת בעת חילוץ כושל לאחור, ממשימה שנויה במחלוקת. פרטי האירוע נמסרו לנו בע"פ ע"י מפקדיך אך עדיין לא קיבלנו את התחקיר הרשמי מאותו יום בו תקלה רדפה תקלה, ומתעוררת תחושה קשה שעדיין רב הנסתר על הגלוי. הצהרות על הפקת לקחים מכשלי המלחמה נשמעות בכל פינה ובכל הזדמנות אך למראית עין הדבר אינו בסדר עדיפות עליון. כאשר נציגי הצבא נמצאים בביתנו הם מגלים אמפטיה ורגישות, כ"א עפ"י יכולתו והבנתו, אולם כשהם הולכים והדלת נסגרת הם הופכים להיות חלק מ"המערכת הצבאית" - מערכת בירוקרטית ומסורבלת. מערכת בה הכתובת לפניות וללקיחת אחריות על מחדלים אינה ברורה ולעיתים נראה שהצבא מבצע את התחקיר רק כדי לצאת ידי חובה ולא על מנת להפיק לקחים ולמנוע הישנות מקרים דומים בעתיד.
אנו מוקירים ומעריכים את חבריך לכח, את צוות המסוק ואת צוות הטנק אשר במהלך המבצע להצלת חייך, חרפו את נפשם. חלק מהלוחמים צוינו לשבח והם יותר מראויים לכך. אך מקוממת העובדה שבמערכת הצבאית מצאו משאבים לסיים לתחקר את מבצעי הגבורה ואף להפיק כבר לאחר שנה ערב מפואר של חלוקת צל"שים, מבלי לשים לב שחלק מאותם מבצעים נדרשו עקב תקלות חמורות וכואבות אשר תחקיריהן לא הסתיימו עד היום.
אבל תחקיר הוא רק עוד מסמך, עוד נייר שהשם שלך מופיע עליו, וכואבת ככל שתהיה האמת שתכתב בו, אם אכן תכתב, האמת המייסרת והכואבת ביותר היא שאתה כבר לא פה איתנו.
כבר הפכת לסרט, אתה נמצא במסגרות על שידות בבתי המשפחה והחברים, נמצא על קירות בחדרי הנצחה. תמיד עם חיוך עוצר נשימה ועם מבט המבקש סליחה אפילו שזו כלל לא אשמתך.
כבר שנתיים שאתה יכול להיות הכל חוץ מאשר עצמך, שאתה יכול להיות הכל אבל לא כלום.
כבר שנתיים שאין נחמה ואין תקווה כי אין דרך חזרה. הלכת ולא תשוב יותר.
כבר שנתיים ... אבל רק שנתיים. שנתיים מכל השנים שנחיה כולנו בלעדיך.