אלבום תמונות
גוסטבו יקר
"אם עולה השמש ובכל בוקר חדשה היא...
אם מתגלגל הגל מצחוק עד השמיים..."
אלו היו שורות מהשיר "חיוכים", שכה אהבת לשיר בעת האחרונה.
בבוקר בו נודע לנו על מותך, השמש עלתה כרגיל, אך הבוקר היה שחור.
התלבטנו מאוד אם לכתוב הספד, כי כמו שהכרנו אותך היית בודאי צוחק עלינו - על זה, ואומר שזה קטע היסטרי.
אבל בכל זאת, אי אפשר להיפרד ממך, אתה, שחיית כל כך את החיים, שנקטעו ככה פתאום.
זכינו להכיר אותך כשהגעת לעבוד באיתנים ובתחנה.
מהר מאוד הקשר אתך התפתח למשהו קרוב, אישי, חם ומחבק. זכינו לחלוק אתך רגעים מקסימים בהם שרנו ביחד, אכלנו, רקדנו, שתינו שרי חצי יבש ובעיקר דיברנו.
נדמה שאתה עוד כאן, ואנחנו מדברות אתך, כמו שעשינו תמיד.
רק לפני שבוע דברנו על זה שיש לך עוד הרבה מה לתת בתחום המקצועי, המוסיקה והשירה.
אנחנו כאן יושבות ורבות בגללך, עם מי מאיתנו בעצם קבעת ללכת לסרט "דבר אליה"?
בדרכך המיוחדת, ניסית לתת לכל אחת מאיתנו את התחושה שהיא מיוחדת ויחידה בעיניך. רצית להעניק כל כך הרבה ממך, לאהוב את כולם ולתת להם בדיוק את מה שהם צריכים. היה ברור שאתה אוהב אותנו, ונתת לנו לאהוב אותך בחזרה. ידעת לקבל אהבה והפכת את השהות במחיצתך לדבר מהנה.
אנחנו זוכרות רגעים בהם היה קשה להיפרד וללכת, כי בדיוק כשעמדנו לעשות זאת, אתה הוצאת עוד וינסטון לייט ומזגת כוסית יין אדום אחרונה ושוב כולנו היינו יושבים אתך ושומעים עוד סיפור שלך שמתחיל עם "תשמעו איזה קטע היה", מרותקים אליך, בוכים מרוב צחוק. זו הייתה הדרך של כולנו ליהנות רק עוד קצת אחד מהשני.
ועכשיו, שוב, קשה להיפרד. אלא שהפעם אנחנו בוכים מעצב וכאב שמתחלפים לסירוגין בזיכרונות כל כך טריים ויקרים שעדין מצחיקים כאילו אתה כאן. קשה להרפות ולתת לך ללכת.
אנחנו מנסות לכתוב אבל ללא הצלחה. קשה למצוא את המילים המתאימות, שיתארו את הרגשות, שאין להן מילים.
כמה סמליות המילים מהשיר "מזמור לדוד". זה היה השיר האחרון ששרנו יחד בשבת בערב לפני שנפרדנו, ואתה התעקשת לשיר אותו במקצב סמבה:
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע
כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני".
מאיתנו
ששי, דפנה, מרים וקרול