אלבום תמונות
" ...תחילה בוכים,
אחר כך הבכי מתאבן.
אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד:
את אובדן החבר,
ואין אומרים דבר,
או מדברים על גשם ועל מה נשמע.
ועל משהו עוד, ועוד על משהו
והאוזן בין כה לא תשמע.
ושותקים.
וקמים מן הכיסא, ויושבים, וקמים שוב.
ויודעים דבר אחד ויחיד:
לא ישוב"
(אברהם חלפי).
מיום שעלית לשמיים גוסטבו, נשבענו שלא נשכח אותך, ולהפתעתנו גילינו כי שבועה זו מיותרת. איננו מסוגלים לשכוח אותך, נמצא אתה עמנו בכל עת וזמן במחשבותינו ובשיחותינו, אפשר כמעט לומר בשכבנו ובקומנו.
לרבים מאיתנו היווה יום מותך תפנית בחיים. מאותו יום הכל נראה לנו אחרת, מאותו יום נהיינו אחרים, מבוגרים יותר, שקולים יותר, עצובים יותר.
ביום אחד, בשנייה אחת התבגרנו והשתנינו - ואתה לא איתנו.
ביום אחד הפכו הורייך ובני משפחתך לטובי חברנו וחשוב מכך - למשענת ומקור כוח להמשך הצעידה בדרך.
קשה לתאר את גודל חסרונך, אולי אפילו בלתי אפשרי. גם הגדול שבכותבים לא הצליח להעלות על הכתב חיוך, טפיחה על השכם או שיחה משותפת בשעות מאוחרות לאחר יום מתיש.
כל מי שהכיר את גוסטבו ז"ל זוכר אותו, אי-אפשר היה להתעלם מקיומו, מהחיות שבו, מאופן הדיבור, המנגינה בה נוגנו המילים, מהמימיקה של הפנים בזמן סיפור בדיחה או היתממות, מהיושר האישי והמקצועי - מכל מה שאפיין את גוסטבו זכרונו לברכה.
נפגשנו לראשונה לפני שנה, בקורסים משותפים. לא אמרתי לך אף פעם אבל עד היום אני חוזר ומהרהר באותו תיאור מקרה שהפלאת להציג, חושב לעצמי, איזו יכולת טיפולית נדירה ומיוחדת נדרשת על מנת ליצור קשר כה מעמיק עם מטופל מורכב ולבסוף להביא לשינוי המיוחל.
בהמשך הצטלבו דרכנו באותה יחידה, בה זכיתי לשרת במחיצתך ולספוג מהרוח שכה אפיינה אותך, למרות הזמן הקצר.
ושוב אני נזכר בלילה הנורא ההוא, כשהרגשנו שעולמנו חרב עלינו ואני מסתכל בתמונה שלך גוסטבו ואתה מחייך, נשארת אצלנו מחייך בדיוק כמו באותו רגע שהתמונה צולמה, ואנחנו בוכים, הזיכרונות ממך גוסטבו רבים וממלאים לנו הרבה ערבים, גם בינינו החברים וגם עם ההורים, קשה לנו מאוד בלעדיך, חסרים לנו החיוך והזיכרונות שהיו מנת חלקך, המראה המיתמם במצבים שונים כמובן בליווי תנועת ידיים שעדיין לא הצלחתי להגדיר. מטופלים רבים מספור חווים לך את רווחתם הנפשית ואף הם כמונו המומים.
מבטיח לנסות לא לשכוח אף אחד מדברים אלו ודברים אחרים הקשורים בך.
מתגעגע מאוד
אופיר מגן