סמ"ר ויקטור ויקי אריאל ז"ל

בני המשפחה כותבים: "ויקי יקר שלנו, הימים חולפים וחסרונך מורגש בכל מקום.
אומרים שככל שהימים עוברים מתגברים על הפרידה מהיקר לנו, אבל לנו כל יום מלא געגועים ויותר קשה להיות בלעדיך, היקר מכל. עצוב לנו בלעדיך. חיינו השתנו והדמעות לא מפסיקות לזרום. מסרבים להאמין שאתה אינך. כל יום אנחנו מדברים עליך ויקי. על המעשים שלך ועל הכיף שלנו יחד. הכאב גדול מאוד.
אוהבים ומתגעגעים, אמא, אבא והאחיות".

מתוך דברים שכתבה סימונה ברק ופורסמו לזיכרו של ויקי בעיתון המקומי "שבשבת": "לימדתי את ויקי במשך שלוש שנים, מכיתה ד' עד כיתה ו'. בחודש שעבר הוא נהרג בעת מילוי תפקידו. זכור לי חיוך גדול ומקסים, של ילד בעל שמחת חיים מתפרצת. ויקי היה תלמיד שובב, שאהב להפגין את כישוריו בקראטה בכל הזדמנות, ובעיקר בהפסקות. הוא בלט כתלמיד נבון, הרבה לעזור לחבריו בכל עת שהתבקש. לא פלא, אפוא, שהיה אהוב על כולם. כנער פגשתיו מספר פעמים, והתרשמתי מאישיותו המלבבת, רגישותו, ובעיקר מהחיוך הגדול שלא השתנה, החיוך הרחב, שאיפיין אותו כל-כך. היום, לאחר לכתו, ויקי חסר למשפחתו ולחבריו. אני, שהכרתיו כמחנכת וכתושבת המקום, נותרתי כואבת ומתגעגעת. אשרי שזכיתי לחנך תלמיד שבבגרותו הוכיח אנושיות ואהבת האדם. יהיה זיכרו ברוך".

יצחק גולברי, ראש מועצת קדימה וקרוב משפחה של ויקטור אריאל, סיפר: "מי שהכיר את ויקי יודע שהוא בחור מדהים, רץ תמיד לסייע. הוא היה מאוד פעיל בקהילה. מכירים אותו עם גיטרה ענקית על הכתף. הוא היה אלוף ישראל בקראטה והיה מדריך קראטה. בערבים נהג לשבת בכיכר יד לבנים, שר שירים עם חבריו. הוא היה בחור שהתחבר עם כולם".

רוני עקירב, מדריכו של ויקי בקראטה, כותב: "כשויקי התגייס לקחתי את הדרכת הכיתות שלו. לעתים, כשכל הילדים רצו לצאת מהשיעור לשירותים או לשתות, זה היה סימן שויקי הגיע לביקור, והאימון הפך לחגיגה אחת גדולה. נזכור אותך תמיד עם החיוך על הפנים, הנכונות לעזור, היכולת לתת והרבה ילדים מסביב. וכמובן את יכולת הניתור, הריחוף והגלגול יוצאי הדופן שלך, שגם נמר לא היה מתבייש בהם. אוהבים אותך, ותישאר בליבנו לעד כחניך, כחבר, כמורה וכבן".

חברתו של ויקי, עדי קמחי, כותבת: "היום אני קוברת חיוך, היום אני קוברת שמחה. היום אני עומדת מעל קבר של אדם שתמיד קיבל את החיים בהבנה ובהיגיון, תכונות שהיו חסרות לרבים מאיתנו ואתה דאגת להטמיע אותן בנו. אני מכירה אותך ארבע שנים ויקי... ארבע שנים שבהן שמעתי אותך מתלונן פעם אחת. הערכתי את זה בך. אהבת לטפל, לשמוע ולעזור לאנשים אחרים, וגם במותך טיפלת בפצועה. אתה פרח שנקטף בטרם מועד. היום שהכרתי אותך זכור לי במדויק כאילו היה אתמול. היינו במסיבה והתחלנו לדבר, אתה חבשת כובע ליצן ססגוני עם פעמונים. התקשרת אלי יומיים אחרי המסיבה ומאז שמרנו על קשר שהתפתח לחברות יפיפייה. היית יושב אצלי, היינו צוחקים, היית מלמד אותי קראטה, היית מנגן בגיטרה, היינו משחקים במחשב, היינו מדברים על משמעות החיים. היינו יוצאים למסיבות, די הרבה, אני בחיים לא אשכח איך היית רוקד ויקי, לא הפסקת לרקוד, רקדת 6 שעות רצוף. 'זה בשביל להוציא את כל הלחצים מהצבא', היית טוען. היית נוהג ממש מהר עם מוזיקה פול ווליום ברקע. היית אדם מלא אנרגיות, מלא חיים. למה הם קטפו אותם ממך ויקי?... יותר לא נחלוק בעיות, יותר לא נצחק ביחד, יותר לא אראה אותך מחייך, יותר לא ארגיש אותך מחבק, יותר לא אשמע אותך שר שירים, יותר לא אפתור לך דילמות עם המין השני, יותר לא נלך למועדונים ביחד ונרקוד. לאן נעלם החיוך? היכן הוא מסתתר? לא נתפס, פשוט לא נתפס שאדם כל כך מלא חיים מת. זאת לא פרידה ויקי... זאת לא פרידה... אני אנציח אותך לנצח בראשי. כולם ידעו מי אתה, כולם יזכרו אותך. יהי זיכרך ברוך. אוהבת לנצח יקר שלי".

מפקד היחידה, סא"ל אודי, כותב: "ויקטור שירת כלוחם וכחובש קרבי, עד ליום המר שבו נפגע ונהרג. באותו בוקר, לאחר החלפת משמרת לילה, נסעו ויקטור, מפקדו ושני לוחמים נוספים, חזרה למגורי הפלוגה. בדרכם, נודע להם על אירוע ירי באזור היישוב אלי סיני. המפקד הודיע בקשר כי הכוח נוסע למקום האירוע תוך חתירה למגע עם המחבלים. כשהגיעו למקום האירוע, זינק ויקטור - בהיותו חובש קרבי - לעבר האישה שנפגעה כדי להגיש לה עזרה. בחילופי האש שהתפתחו נפגע ויקטור, הוא חולץ תחת אש אל מאחורי מחסה, אך פציעתו היתה קטלנית.
יודע אני כי אין כל נחמה לכאב השכול הנורא, אך דעו כי ויקטור וחבריו פעלו באופן ראוי להערצה. חבריו של ויקטור יזכרו לעד את נגינתו בגיטרה שלוותה בחיוכו התמידי".

ראש מועצת ניסנית כותב: "סמ"ר ויקטור אריאל הי"ד שילם במחיר חייו על שגילה אנושיות ואומץ לב ראוי לכל הערכה במסירות נפש בל תתואר להציל חיים כמו שרק ידע הן מבחינת אדם וחובש וראה במילוי תפקידו חובה מוסרית ומעבר לכך. ואנו כאן היום נפרדים מוקירים ומצדיעים לך על גבורתך האנושית... משפחת ניסנית, תושבי צפון חבל עזה, אלי סיני ודוגית".