דומה כי מקרה הוא, שטוראי יעקב חימוביץ סיים את שרותו בדרגה הנמוכה ביותר. רבים מקציני הצנחנים נוהגים שלא לענוד על כתפיהם את סימני הדרגה. ואכן, כל מי שראה את הצעיר גבה-הקומה ושמע את דיווחו לאחר הקרב על "גבעת התחמושת", היה בטוח כי הנה ניצב לפניו מפקד. שכן בקרב על ירושלים גילה טוראי יעקב חיימוביץ תכונות של מנהיג אמיץ-לב וקר-רוח.
הצעיר הצנום, תלמיד השנה השניה בפקולטה להנדסת-מכונות בטכניון בחיפה, אשר קיבל ציון לשבח מן הרמטכ"ל על גילוי אומץ-לב ודבקות במטרה בקרב על "גבעת התחמושת", רחוק מלהראות חייל "מקצועי",
הלהוט אחר ההרג. שעה שסיפר מה אירע לו ולחבריו
על גבעת הדמים, עדיין היו עיניו מתרוצצות אילך ואילך,
כאילו אינו מאמין שאכן נותר בחיים.
כשהוטלה יחידתו אל הקרב, הזדנב יעקב בסוף מחלקתו. זמן קצר אחרי כן מצא עצמו בחוד. בתחילה היה זה מחוסר ברירה - אחדים נפגעו, אחרים נעלמו בחשיכה, כשהם מטפלים איש איש בבעיה שניצבה לפניו. מפקד מחלקתו, אלישיב, שאל באחד הרגעים הקריטיים של הקרב, לאחר שהלוחמים חדרו מבעד לגדרות הגבעה: "מי יקח את הבזוקה?" יעקב לא היסס אף רגע ותפש את מקומו של הבזוקאי שנפגע וכשבידיו המטול, החל מוביל בראש. בהגיע חוליית החוד אל אחת התעלות - אחת מני רבות - נפגע מפקד המחלקה. לרגע השתררה מבוכה. הקרב היה עדיין בעיצומה כל כלי הנשק של הלגיונרים הופנו לעבר היחידה, שניסתה לעקור אותם מתוך
עמדותיהם. מפקד אחר נטל את הפיקוד ויעקב הוביל
מאותו רגע ואילך בראש.
"התקדמתי לאט לאט ובזהירות", נזכר מאוחר יותר. "במשך כל הזמן נמשכו חילופי-אש בינינו לבין הלגיונרים, שלא היו רחוקים מאתנו אלא מטרים ספורים בלבד. כשאזלו הרימונים, ביקשתי שיעבירו לי רימונים נוספים מאחור". באחד הפיתולים העקלקלים של התעלה נעצר יעקב מחוסר תחמושת וחבריו עברו על פניו. כשהחל להתקדם שוב, מצא את מרבית האנשים שוכבים פצועים בתעלה. באין מפקדים וכמעט ללא לוחמים, להוציא אחדים שלא נפגעו ולא הוכו בהלם תוך כדי המירוץ הרצחני בתוך הבונקרים, נטל יעקב את הפיקוד והמשיך למלא את המשימה שיועדה לפלוגתו.
בסופו של אותו בוקר בל יישכח, נעצר יעקב על יד בונקר מבוצר, שבתוכו נערכו כמה לגיונרים למלחמה נואשת אחרונה. הם ידעו כי לא נותר להם סיכוי, וכי הברירה היחידה היא להלחם עד הסוף. הם ירו כמטורפים, פגעו בכמה צנחנים ועיכבו את מהלך הלחימה. היה ברור, כי יש לפוצץ את הבונקר. צנחן אחד קפץ על גג הבונקר וציפה להוראות. יעקב היה האיש שנתן אותן. הוא תיכנן את פיצוץ הבונקר בקור רוח, חרף האש העזה. הוא רץ לאחור, עבר על פני פתח הבונקר וזרק כמה שקיות חומר-נפץ אל הלוחם הניצב על הגג. על פעולה
זו חזר שנית ואחרי כן, כשקולו גובר על רעש היריות, הורה לצנחן כיצד להפעיל את חומר-הנפץ. ואכן, חיש מהר הופעל חומר הנפץ וקבר תחתיו את הלגיונרים.
כך נסתיימה הלחימה על "גבעת התחמושת". הכוחות אשר תקפו את הגבעה משני עבריה נפגשו. הסטודנט יעקב חימוביץ חזר לללמודיו. "ההצגה חייבת להמשך", טען, כשמצאוהו רכון על מחברותיו ומתכונן לבחינות סוף השנה. "אם כי קשה לחזור לחיים נורמליים. אנחות הפגועים, הגופות המרוטשות, זעקותיהם של הירדנים הקבורים מתחת לעיי המפולת של הבונקר - כל אלה עדיין מהדהדים באוזני, כל אימת שאני יושב על המחברות".
בעוד יעקב מסיים את לימודיו בטכניון נקרא גם לעמוד בבחינות התיאורתיות כצוער בבית-הספר לקצינים של צה"ל, שהרי את הבחינות המעשיות עבר כבר, בלי שנתכוון לכך.