רב"ט אורי לבוביץ ז"ל

אלבום תמונות

קרבות רמת יוחנן החלו, כאמור, ב- 12.4 עת צלפו כוחותיו של שכיב ווהאב על קיבוץ רמת יוחנן מן הכפרים הושע וכסאייר. לנגד עיני קאוקג'י מפקד "צבא ההצלה", אשר קרא לגדוד הדרוזי לצאת לקרב, עמדו שלוש מטרות:


א. פתיחת חזית שניה במטרה להקל על מתקיפי משמר העמק.
ב. התקדמות למבואות חיפה.
ג. השתלטות על ישובי הגוש וחסימת התחבורה היהודית אל הצפון ולחיפה שעברה אז בכביש יגור - כפר אתא.

למעשה כבר בהתקיפו את משמר העמק תכנן קאוקג'י לנתק את חיפה בתנועת מלקחיים קלאסית, הוא יכבוש את משמר העמק ויתקדם למסעף יקנעם כדי לנתק את חיפה מתל-אביב והגדוד הדרוזי יתקדם חד-זמנית משפרעם ויחתוך את הגישות מצפון באזור כפר אתא והקריות.

בכל שלבי מלחמת העצמאות היתה המלחמה על הדרכים אחד המרכיבים החשובים. בשלבים מסוימים, וכאן מדובר בכאלה, היא היתה מרכיב דומיננטי. לאור תנאי השטח ותפרושת הישובים היוו הדרכים עקב אכילס יהודי. רק טבעי, איפוא, כי בראש הפקודות שנשלחו לשכיב ווהאב בעת שמונה למפקד אזור חיפה נאמר כי עליו "לחבל בגשרים ובכבישים המקשרים את הישובים היהודיים ולחסום אותם, לתקוף את השיירות היהודיות ולהשמידן במארבים ובהתקפות פתע". (מילשטיין אורי, "תולדות מלחמת העצמאות" כרך א' עמ' 85).

כוחותינו השיבו מלחמה שערה אם כי לא תמיד בהצלחה מרובה. אולי לעובדה כי דווקא ב- 12.4 פתח ווהאב באש, יש קשר לתקיפת מכוניות בדרך לשפרעם יום קודם לכן ב- 11.4, תקיפה בה נהרג ערבי אחד ושניים נפצעו.


"הבריטים קבעו את מגבלותיהן של התקפות אלה". (מילשטיין אורי, "תולדות מלחמת העצמאות" כרך א' עמ' 85 ). בראש מעייניהם עמדה הדאגה לצירי הפינוי של צבאם. מסתבר כי הם הגיעו להבנה עם קאוקג'י. הם לא יפריעו לו כל זמן שיעסוק בהגנת המרחב הערבי ולא יתקוף את המרחב היהודי.

גם כוחותינו נצלו מדיניות זו. בצאתו לקרב על הושע וכסאייר סומך משה כרמל על היות כפרים אלה מרוחקים משטח התעניינות הבריטים אשר עסקו, כאמור, בתקופה זו בעיקר באבטחת צירי הפינוי שלהם.


הכוח הערבי המרכזי בשטח היה הגדוד הדרוזי בפיקודו של שכיב ווהאב ואליו נילוו מתנדבים מקומיים. אלה הוזעקו בשיטת ה"פזעה" מושג ערבי שמשמעותו אזעקת כל אנשי הסביבה להתקפה. אלו מביאים עמם את נשקם ובתום הקרבות חוזרים לביתם. שיטה זו מאפשרת גיוס מהיר וקל של אנשים ונשק, אך מערימה קשיים כשמדובר בקרב ממושך או מרוחק.

בקרבות רמת יוחנן נסתייעו גם היהודים בשיטת ה"פזעה". חברי החי"מ בכפר אתא ששמעו על הקרבות בקיבוץ השכן הגיעו בחלקם בצורה לא מאורגנת, נסתפחו למגינים ועשו כמיטב יכולתם להגנת המקום. אנשי הכנופיות הבלתי מאורגנים ובלתי מאומנים בלחימה סדירה שהצטרפו לכוחות הלוחמים לעיתים בבחינת גייס חמישי. דרוזים רבים נהרגו בכדוריהם בקרבות אלה.

שכיב ווהאב פתח בקרב במבודד ומאוחר מידי מכדי לסייע לקאוקג'י במשמר העמק. הזרוע הצפונית של המלקחיים נהדפה. זה הקל על מגיני משמר העמק לרתק את כוחות "צבא ההצלה" ולכן יכול היה קאוקג'י להתערב רק מעט מדי ומאוחר מדי בקרבות הקסטל. חברי משמר העמק "תרמו בעמידתם להכרעת מבצע נחשון בהרי ירושלים". (אורן אלחנן, "המערכה במבואות חיפה", עמ' 59).

"מבצע נחשון, הקרב על משמר העמק והקרב על רמת יוחנן בימים שבין ה - 7 וה - 16 לאפריל מסמנים נקודת מפנה במלחמת העצמאות, נקודה בה עברה היוזמה לידינו.
מבצע נחשון שיתק במידה רבה את הכוחות החוסיינים שהיו כפופים לחסן סלמה בשפלה ולעבד אל-קאדר אל-חוסייני בהר. הישגינו במשמר העמק וברמת יוחנן הכשילו את האופנסיבה הערבית בצפון הארץ, שיתקו לתקופה ממושכת את כוחות קאוקג'י ולמעשה הוציאו מחשבון הכוחות הפועלים נגדנו את השכירים של שכיב ווהאב". (מטכ"ל צה"ל, ענף היסטוריה, "תולדות מלחמת הקוממיות", עמ' 121-122).

לראשונה הופעלו כוחות גדולים. שלושה גדודים במבצע נחשון. שני גדודים במשמר העמק ושתי פלוגות וחצי ברמת יוחנן. גידול הכוח והתארגנותו אפשרו מעבר לשיטות לחימה חדשות. כיבוש הכפרים וההשתלטות על שטחם הגבירו את האמון ביכולת ההגנה להכריע אויביה וזרעו מבוכה בכוחות האויב ובבטחונו לעמוד מולם. על כך מעידים דברים שכתב בן-גוריון למנהלת העם ב- 19.4: "ישנה עכשיו הרגשת אופטימיות מופרזת לרגל הכיבושים רבי הערך של כוחות הבטחון שלנו". (בן גוריון דוד, "בהלחם עם", עמ' 96-97).

גם בליגה הערבית הרהרו וערערו על התפיסה. לאור ארועים אלה, בדיונים בקהיר באמצע אפריל, "הגיעו להכרה שנחוץ צבא סדיר" והחלו לפעול לארגונו לקראת הפלישה.

אם במפנה הזה היו קרבות רמת יוחנן בבחינת שותף זוטר לצד "מבצע נחשון" וקרבות משמר העמק הרי שבעניין הברית היהודית - דרוזית הם מהווים שושבין ראשי.

הקשרים עם הדרוזים החלו, כאמור, להבנות כבר בשנות העשרים. כדי להבין את התנהגותם צריך לציין שעניינם העיקרי היה שמירת בטחונם. השיקול המדיני היה משני. "לדרוזים המפוזרים בין סוריה, לבנון וארץ ישראל לא היה עניין בעצמאות מדינית והעקרון שקבע את התנהגותם במלחמה היה נאמנות לשליטים מקומיים".
גם היחידה הדרוזית בצה"ל הוקמה כתוצאה מלחץ מלמטה וזאת "אחרי שהדרוזים חישבו את סיכויי ההצלחה והחליטו לטובת היהודים". (לביא צבי, ערך "מעוטים", בתוך "צה"ל בחילו".)

למעשה קרב רמת יוחנן היה הקרב הראשון והיחידי בו לקחו הדרוזים חלק פעיל ככוחות אויב וגם זה לדעת רבים לא היה מחוייב המציאות.

לקרב קדמו מגעים חשאיים. מגעים כאלה התנהלו בגזרות רבות.
"יריבות מדינית ואישית, טינת מקומיים על התנשאות הזרים עכרו היחסים במחנה הערבי". (אורן אלחנן, "המערכה במבואות חיפה", עמ' 56). אנשינו ידעו לנצל את המצב. משה דיין, שלח את אנשי הש"י לעודד פילוג בין הכוחות הערביים. ב- 30.3 נפגשו עם מדלול עבאס, מפקד גדוד "חיטין" שנערך מול השרון, והסכימו להמנע מהתגרויות ולהתוות גבול בין הכוחות. ב- 1.4 נועדו ג'וש פלמון וקאוקג'י בנור שמס שליד טול-כרם. גם בעמדות בהושע ובכסאייר נמצאו כרוזים בערבית בהם קראו הוועד הפועל בהסתדרות והמועצה הלאומית של יהודי פלשתינה לשיתוף פעולה.

המגעים עם הגדוד הדרוזי, טרם הקרבות, לא הניבו את הפירות המצופים. אמנון ינאי אומר כי המטרה היתה למנוע את השתתפות הגדוד בקרבות. היתה תקווה כי הוא לא יטול בהם חלק, אבל גם בתוך הש"י היו חילוקי דעות באשר למידת הצלחת המגעים.
שכיב צאלח סבור, לאור שיחות עם אישים יהודים ודרוזים שהיו מעורבים בנושא, כי הכל נבע מטעות בצד היהודי. היתה הבנה באשר לאי-לוחמה בין הצדדים. שכיב ווהאב סבר שדי יהיה בכמה יריות לעבר הקיבוץ והוא ייחשב כמסייע לקאוקג'י. מגיני רמת יוחנן הבינו זאת קצת אחרת. תגובתם החריפה גררה את התפתחות הקרבות. תימוכין לכך אפשר למצוא בדברי דיין במפגש בתל-עמל (קרית טבעון) ב- 20.4 בו אמר כי "היתה אי הבנה". אין ספק שגם המזל שיחק כאן תפקיד חשוב. אלמלא נמצאו הכפרים הושע וכסאייר נטושים בבוקר ההתקפה (16.4) מן הסתם היה הכל נראה אחרת. היה מי שהעלה את הסברה כי יש דברים בגו ונטישה זו היתה מתוכננת. אחר כך יצאו הדברים מכלל שליטה.

שני המפגשים, אחרי הקרבות, הולידו הסכם בלתי כתוב באשר להבנה בין שני העמים. הגדוד לא לקח חלק בקרבות נוספים. הוא נסוג לעכו ומשם למלכיה. אחדים מלוחמיו חזרו להר הדרוזים ואחרים היוו את הגרעין עמו הקים גיורא זייד את יחידת המיעוטים בצה"ל.
קשרים אלה מצאו את ביטויים גם בשטחים אחרים. את התמיכה הכמעט טוטלית של הדרוזים ברשימות הקשרות למפא"י בעשור הראשון למדינה מסבירים לאור הקשרים עם אבא חושי.

בשנים האחרונות חל פיחות ביחס לדרוזים. אלה "מוטרדים נוכח רגשות הקיפוח ואובדן תחושת השותפות של עדה שלימה". (סאלח טריף, "ידיעות אחרונות" 26.2.90 עמוד 19) בהקשר זה אין להתעלם מהזיקה לתרבות הערבית על כל מרכיביה.

את חשיבות ויחוד קרבות רמת יוחנן אפשר למצוא, איפוא, בשני מישורים. היותו השותף בזוטר במפנה במערכה והשושבין הראשי בברית היהודית - דרוזית.