אלבום תמונות
סיפורו של לוי פלדמן-חקלאי, מגן ימני בקבוצה (1926):
הוזמנו לשחק בעקרון משחק רעים, ביום חג סיום הקציר והגורן. קבוצת עקרון חוזקה בשחקנים משכנתה גדרה, כדי להיות יריב שקול. יצאנו לדרך, מלווים באוהדים רכובים על חמורים, עושים את הדרך בשירה וסיפורים. הקדמנו לצאת לעקרון משום המרחק, אך בעיקר כדי לחוש שם את אווירת החג. המשחק החל עם שריקת השופט. כבר מתחילתו הורגשה עדיפותנו והמחצית הראשונה הסתיימה בתוצאה 3:0 לטובתנו ללא מאמץ. החלטנו שלא להרבות בשערים, כדי שלא לקלקל לאנשי עקרון את הרגשת החג, ואף לאפשר להם שער של כבוד.
את המחצית השנייה פתחו העקרונים בנסיונות שבירת רגליים ובקריאות עוינות של אוהדיהם כלפינו. הדבר הרגיזה אותנו והשכיח את הרצון הטוב לתוצאה מכובדת. גם כשאנו מנסים למנוע מבול של שערים, חדרו לרשתם הרביעי, החמישי והששי, ותוצאת המשחק היה 6:0. תגובת השוער המתוסכל היתה אלימה וגסה. חשנו שהאווירה מסביב עוינת, לא נוחה ולא חגיגית. התכוונו לעזוב את המקום מוקדם, אך הפתעה קשה קידמה את פני האוהדים שלנו, שניגשו למקום בו קשרו את חמוריהם, ואלה לא היו שם. היה ברור לנו שזה תעלול עקרוני על תוצאות המשחק.
באותה עת התקיימה התכנסות חגיגית באולם ועד המושבה. משלחת נכבדה של שחקנינו עלתה למקום ההתכנסות, ובמקום לברך סיפרנו את שהתרחש, תוך דרישה תקיפה להחזיר את החמורים כדי שנצא לדרך. ראש הוועד נדהם מהסיפור, וציווה על שומרי השדות שהיו בין המוזמנים להתוות אלינו ולמלא את דרישתנו. תוך פרק זמן קצר שלפו השומרים מבתיהם את הצעירים הנקמנים, שהובילו את השומרים למקומות מסתור בפתחי הוואדי. החמורים נאספו אחד לאחד להוציא שני חמורים שהאדמה כאילו בלעה אותם. אחד הצעירים סיפר ששחרר את החמורים, אך לא רצו לזוז: "כשהרמתי עליהם מקל, החלו להשתולל ולבעוט, וכשלא יכולתי לגבור עליהם, שילחתים".
כאן נכנס סיפור לתוך סיפור. שני החמורים המרדנים, שעליהם נכתב "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" פתחו בדהרה חזרה לנס ציונה אל אבוסם. עם כניסתם לחצר פתחו בנעירה. בני המשפחה המופתעים גילו שהחמורים חזרו ללא רוכביהם ופחד ודאגה מילאו את ליהם. היכן יקיריהם? נשדדו? נחבלו? ואולי, חס וחלילה... השמועה פרצה במהירות במושבה כאש בשדה קוצים וזרעה בהלה. גם לאחרים לא היה סימן, ולמעשה היו צריכים לחזור. החלה התארגנות של יציאה בעקבות האובדים. בעוד המושבה כמרקחה, הגיעו שני רוכבים, מהמהירים שבחמורים, שנשלחו למושבה לספר ולהרגיע. ברדת הדמדומים חזרה הקבוצה המנצחת ואוהדיה בשלום אך בהרגשה לא נוחה, שתעלול ממזרי מרושע כפה עליהם תחושת תיקו מרירה".
(אבנר כהנוב, שאו נס ציונה)