ב-27 בספטמבר 1955 הודיע גמאל עבד אל-נאצר בטקס פתיחה של תערוכה צבאית, כי שבוע קודם-לכן חתמה מצרים על הסכם מסחרי עם צ'כוסלובקיה, לפיו תספק האחרונה למצרים נשק תמורת כותנה ואורז. בישראל שררה אווירה קודרת עקב פעולות הטרור ומספר הנפגעים הרב, והכרזת נאצר עוררה דאגה רבה. עד אז לא חרגו עיסקאות הנשק שעשו מדינות האזור מעבר ל-40-30 טנקים. העיסקה הצ'כית כללה 530 כלי רכב משוריינים, 230 טנקים, 200 נושאי-גייסות משוריינים, 100 תותחים מתנייעים, כ-500 משחיתי-טנקים (SU-100), כ-200 מטוסי קרב, הפצצה ותובלה וכן כלי שיט מלחמתיים.
מאזן החימוש במזרח התיכון הופר בבת אחת בממדים שהטילו איום על ישראל. על-פי העיסקה, כוח השריון המצרי עתיד היה להיות גדול פי ארבעה מזה שבידי ישראל. הערעור העיקרי של מאזן הכוחות נבע מפער האיכות של הכלים שמצרים רכשה לעומת אלה שהיו בידי ישראל.
מנהיגי מצרים ראו בעיסקה הזאת צעד משמעותי לקראת הגשמת שאיפותיהם להנהגת התנועה הפאן-ערבית ולהפיכתם לגורם בעל משקל בינלאומי. ברית-המועצות ראתה בעיסקה הזדמנות לחדור לאזור, שהיתה לו חשיבות אסטרטגית מבחינתה, וכך לערער את מערכת הבריתות, שהקים בו המערב.
ההיקף הגדול של העיסקה עורר בישראל תחושה של איום ממשי, ובעיקר חרדה מפני התקפה אווירית מצד מצרים. העיסקה הצ'כית נערכה שעה שחיל-האוויר המצרי היה בתהליך של פריסה הדרגתית בשדות-התעופה ובתחנות המכ"ם, שפינו הבריטים לאורך תעלת סואץ. על-פי ההסכם עם בריטניה, נועד הפינוי להסתיים ביוני 1956. ב-3 בדצמבר 1955 נמסר לחיל-האוויר המצרי שדה פאיד, שהיה שדה-התעופה המשוכלל ביותר באזור התעלה, ולידו בסיס אחזקה גדול. בישראל התעוררו חששות מפני השפעתה של העוצמה הצבאית החדשה על בטחונם העצמי של המצרים ועל מידת נכונותם לפתוח במלחמה. ואכן, הרמטכ"ל המצרי הכריז, כי צבא מצרים יכול למחוק את ישראל תוך ארבעים ושמונה שעות.
לעומת זאת הקפידו מדינות המערב על קיום האמברגו שהטילו על מכירת נשק לישראל.