בשעה שהתרחשו במזרח התיכון האירועים הסוערים התהפכו גם בצרפת היוצרות. ב-1 בפברואר 1956 נבחרה ממשלה, בראשותו של גי מולה הסוציאליסט. חלק גדול מידידי ישראל נעלמו מן הזירה הפוליטית ועימם ההבטחות להספקת הנשק.
לאחר כמה השהיות ודחיות הודיעה ארצות-הברית באופן רשמי ב-29 במרס, כי לא תספק נשק לישראל. גם בפריס הכריזה מועצת נאט"ו על אמברגו על מכירת נשק לישראל. וכך קרה, שבאביב 1956, כאשר המתיחות עם מצרים הגיעה לשיאה, מקורות הנשק לישראל היו חסומים.
בגבול ישראל-מצרים ריכזו המצרים כוחות בסיני, וסימנים שונים העידו על הכנותיה של מצרים למלחמה. הסימנים התרבו מיום ליום: בתחילת פברואר בנה הצבא המצרי באזור אבו עגילה דגם של יישוב ישראלי; הדגם נועד לתרגול התקפה של הצבא המצרי. בתחילת מרס ערכה המיפקדה המזרחית תמרון עוצבתי מקיף. במשך שלושת החודשים הראשונים של 1956 שיגרו המצרים מדי פעם מטוסי סילון, כדי לצלם מטרות צבאיות בישראל. מירוץ החימוש יצר מתיחות בגבול ישראל-מצרים ובסוף מרס התחיל הגבול להתחמם. סיורי צה"ל הותקפו על-ידי צלפים וכלי רכב עלו על מוקשים בדרכי עפר.
באפריל גברה התוקפנות המצרית בנגב נגד יישובי הספר ומשמרות צה"ל. העזתם של המצרים הלכה וגברה; סיורים של צה"ל הותקפו מדי יום. בגבול הוצבו מארבים במגמה לפגוע במוצבי התצפית ובחקלאי המשקים הסמוכים לגבול. אזרחים ערבים - שחצו את הגבול לצורכי מרעה, או גניבת גידולים חקלאיים מהקיבוצים - קיבלו חיפוי אש מן המוצבים המצריים.
המצב הידרדר עד כדי כך, שבפני ממשלת ישראל נותרה הבחירה בין שתי אפשרויות: כניעה וויתור על התקרבות אל הגבול, או נקיטת פעולה חריפה, שתגרום לנאצר להפסיק את פעולות האיבה בקו הגבול. המתיחות הגיעה לשיאה ב-2 באפריל. עדר מצרי חצה את הגבול בגיזרת נירים. חוליית חיילי צה"ל, שנשלחה לגרשו, הותקפה מן המארב על-ידי יחידה מצרית. חייל ישראלי נהרג, וחייל נפצע. נראה היה, כי היתה זו מזימה מתוכננת.
ב-4 באפריל בבוקר תקף מארב מצרי פטרול של צה"ל. שלושה חיילי צה"ל נהרגו. במטרה להקשות על פינוי הנפגעים פתחו המצרים על המחלצים באש מרגמות. בתגובה הפגיז צה"ל מוצבים באיזור דיר אל-בלח. למחרת פרצו שוב חילופי אש, שהתפשטו לעבר הגיזרה כולה. חילופי האש התחזקו, ובתוך כך הפגיזו המצרים את קיבוץ נחל עוז. כצעד קיצוני להפסקת הירי ניתנה פקודה לכוחות צה"ל להפגיז את עזה. הפגזים הישראליים נפלו על השוק המקומי באזור מגורים ומבני ציבור. בשעות הערב הצליחו משקיפי האו"ם להביא להפסקת-אש. למעלה מחמישים אזרחים מצרים נהרגו. היה ברור, כי תגובתם של המצרים תהיה קשה. ואכן, עוד באותו הלילה, 7 באפריל, פשטו עשרות חוליות פדאיון על ישראל. חלקן נתפסו על הגבול, וחלקן הצליחו לחדור וזרעו בדרכן הרס רב: פוצצו צינורות מים, פיזרו מוקשים, התקיפו כלי רכב וזרקו רימונים לתוך בתי מגורים.
רוב החוליות חצו בחזרה את הגבול עוד באותו לילה, אך כמה מהן הצליחו להישאר בשטח ישראל ולמצוא מסתור. אחת החוליות הסתתרה כמה ימים בתחום ישראל, ובליל 12-11 באפריל הגיעה לאזור צריפין. אנשי החוליה תקפו אוטובוס, פצעו כמה אנשים והצליחו לחמוק ולהמשיך דרומה אל המושב הדתי שפריר. במושב הם תקפו בית-כנסת, שבו היו מכונסים תלמידי ישיבה ורבם. תוך כמה שניות הפך המקום לשדה קטל. חמישה תלמידי ישיבה נהרגו, ועשרים, ביניהם הרב, נפצעו.
כמה שעות לפני-כן הבטיח עבד אל-נאצר למזכיר הכללי של האו"ם הפסקת-אש. בישראל סברו, כי נאצר גורר אותה למלחמה. הרוחות בציבור סערו, ורבים קראו לצאת למלחמה נגד מצרים. למחרת הפיגוע בשפריר כינס הרמטכ"ל את מטהו, והורה לו להכין בדחיפות את צה"ל למלחמה. אולם למרות ההחמרה במצב החליטה הממשלה בישיבה שהתקיימה באותו היום, 13 באפריל, להמשיך במדיניות האיפוק.