סמל יובל ברזילי ז"ל

אלבום תמונות

ליובלה יקירי, לבני הטוב והאהוב, בהלמות לב ובתחושת שכול וכאב שהיא האיומה מכל ושאינה נתפשת עדיין כשכל הישר ובדמיון האנושי, כותבת אני אליך איגרת זו כהרגלי מאז ומתמיד בהיותך הרחק מהבית בתקופות שונות בחיים. אך הפעם לשום מקום, לארץ לא נודעת, ללא כתובת, הרחק הרחק לחלל הריק ורק על כנפי הדמיון, ובכך אשיח את לבי לפניך על כל ההתרחשויות, ההרהורים והגעגועים העזים הרובצים עלי כמכבש.
אני יושבת בשעות הקטנות של הלילה על הכורסה מול תמונתך ומסתכלת בעיניך הנבטות מהן כאומר: אמא! אני בסדר! אך מה קרה לך? אמא! למה עיניך כה דומעות, וידייך רועדות כל כך. האם את חולה אמא? הן תמיד היית כה חזקה, וגאה הייתי בך. אנא, אל תפלי ברוחך, הן יש לך עוד דאגות רבות. היי חזקה אמא ודאגי לכל בני המשפחה הענפה שלנו, האוהבים אותך וזקוקים לעזרתך הרבה, - האם אין די בכך? הן לי דאגת כל חיי ואני אמשיך להיות אתך ובלבך לעולם.
את אלה התשובות על כל שאלותי אני קוראת מתוך עיניך הטובות והן אאלץ לנחש תמיד את האיך והמה והלמה, על כל השאלות הנצחיות המלוות אותי לכל אורך הדרך מאז היעדרך. וכך רצית שאנהג, כאילו לא קרה דבר, כי זהו המס שעם ישראל חייב לשלם עבור קיומו בכל דור ודור, אך מה לעשות יובלה, שהפצע בלב עדיין פעור והוא כה צורב ומכאיב עד קוצר נשימה. והזכרונות, הזכרונות האלה מימי ילדותך ועד לסוף המר? עולים צפים וגואים כגלי הים הסוערים. האמנם? הזוהי המציאות או רק חלום בלהות היה זה? כה מהיר, אכזר, סופי וחסל. הן היה זה רק אתמול שלשום, בשבת, ישבת בביתנו ליד כוס התה ובדריכות הקשבת לרדיו ולכל נקישה בדלת. רק לאות חיכית, והיית מוכן לכל הדרוש לדרך, ואנו הסתכלנו בך בדאגה רבה למרות שידענו שחלק מבנינו כבר נקראו.
ואכן, לא חלפה מחצית השעה ונקראת הן בסיסמה דרך הרדיו והן באמצעות שליח. (לאן בדיוק, זאת לא ידענו בכל אותם הימים הראשונים, שהיו עבורנו סיוטים נוראים). אתה מיד קפצת ממקומך, מלמלת משהו וכאילו התכוונת להסתיר מאתנו משהו. יצאת מהחדר, קיבלת את ההודעה, חזרת שנית ובפניך ראינו ארשת רצינית. אמרת: שלום! אל תדאגו לי, יהיה בסדר. יש מלחמה! עלי למהר.
וזוכרת אני שלא כהרגלי, נשארתי כמאובנת על הכורסה הסתכלתי בעיניך ולא היה לי האומץ לאמר לך שבמצבך הנוכחי אסור לך לצאת. רק ליוויתיך במבטים נוגים, כי אם אמנם האויב הכריז עלינו מלחמת פתע, אזי חייבים כולם ללכת. ואכן, כעבור שעות ספורות היו רוב בנינו בדרך לחזית. ולמחרת יום הכיפורים הגיעו הודעות מדאיגות מאוד ומועקה כבדה השתרעה על כל הישוב. מי ידע מה טומן לנו המחר? אך לנו ברור היה עד כמה רצית לגבור על מגבלותיך הפיזיות, שבאו לך כתוצאה מפציעתך בשרות הסדיר. גם במסגרת מילואים, כשהלכת לקורסים מתקדמים, העלמת ממפקדיך ומאנשי יחידתך את האמת, על מנת להעלות את הכושר הגופני, - והפכת מחובש בסיסי לחובש קרבי.
באמונתך הטהורה בצה"ל, שאכן אנו ננצח, לא השארת מקום לדאגה, ואכן קיווינו ששוב תשוב אלינו בריא ושלם ותספר על מעלליך. אך המציאות היתה שונה לגמרי. המלחמה נמשכה, וכאילו היתה לנצח. והחרדה לשלומך הלכה וגברה עם כל הודעה מהנעשה בחזיתות.
ממכתבך האחרון הרגשנו מה מפרכת היתה עבודתך בנסיון להציל ולהגיש סיוע ועזרה רפואית לעשרות הפצועים. ללא ליאות, בתנאים קשים וחשופים לאש, עודדת אותם בחיוכך הביישני ובלטיפותיך ושלוותך כאומר: אל תדאגו זה יהיה בסדר. ואת כולם ליווית בברכת החלמה מהירה, ונסכת בהם תקווה בהעמיסך אותם אל תוך האמבולנסים, בלוויית שריקות פגזים, בין צוקי הבזלת הניתזים לכל עבר, ועשן סמיך המיתמר מכל הגבעות. חזרת שוב ושוב על אותה פעולה של הצלת כל חייל משדה הקרב, תחת אש תופת בלתי פוסקת עד אשר הוכרעת אף אתה והיית לאחד מני רבים אשר חרפו נפשם ולחמו עד הסוף המר על מנת להצילנו משואה שנראתה כה ודאית.
לא גיבור מלחמה היית ואף לא את נפש האויב ביקשת, ולא על אותות גבורה חלמת, בתום לבך הלכת ללא היסוס כאשר נקראת, בתקווה שזו מלחמת מנע קצרה ותוך יום-יומיים תשוב הביתה. לגבי אמא, יובלה, היית סם-החיים, וכהורים הכרנו את סגולותיך שהיו שלובות בתום ילדות, ביושר, באהבה ובמסירות נפש לעבודה, למשפחה ולקיבוץ. דחית כל שינוי מקום, כי כאן גדלת והתחנכת, ואהבת כל פינה, חיית את כל הבעיות המשקיות אם כי לא היית בין הדוברים בפומבי. היית מודע לכל הנעשה במשק וחיפשת את הצדק המושלם. היית מופנם קמעה, צנוע מאוד, והרבה אושר פנימי וטוב-לב שופע חיוכים. ובביתנו הרגשת חום ובטחון, וקרקע מוצקה, ובו ספגת את אהבת הארץ ואף את מורשת האבות. ודבקה בך אהבה מיוחדת לשירה ולהווי החסידי, המסורתי ועל הכל - להווי הצה"לי. כאן אמרת את אשר עם לבך, שאלת רבות, התיעצת, כי ידעת, יובלה, שאזנינו קשובות לרחשי לבך, ואת דעתנו כהורים הערכת מתוך אמונה שאת כל חיינו הקרבנו לבניין הארץ והמשק הקיבוצי מראשית דרכנו.
ועל אף התמורות שחלו בתנועה ידעת, יובלה, את האמת שלנו. ינקת את השורשיות, הדבקות ברעיון בניין חברה טובה יותר. ואתה מילדותך ספגת זאת והאמנת בצדקת דרכנו והלכת אתנו לאורך כל הדרך. את כל משימות הקיבוץ מלאת, עזרה למשק הצעיר והיית שם לעמוד התווך, לדוגמא אישית לכל החבר'ה הצעירים שהגיעו. ראו בך סמל של מוסר עבודה, יושר ודבקות ברעיון. ואף ניסית להוכיח לצעירים שהנך מוכן לבנות שם את ביתך, כדי לממש להם למעשה את הרעיון של ביסוס משק וחברה קיבוצית.
אולם היו גם אכזבות כאשר מרבית חבריך שבאו לשנת שרות עזבוהו וחזרו למשקם ואילו הצעירים שביניהם החליטו לצאת להשתלמויות ולימודים שונים. והמעטים שנשארו, לא היה בכוחם לשאת בנטל המשקי הקשה ונאלצו להתפזר ולעזוב את המקום.
עברת משבר קשה בתקופה זו. ומיד הגיע אליך נציג "יפעת" על מנת לשכנע אותך לחזור למשק בו גדלת. וקשה היה לך להתרגל למחשבה כי תצטרך לחזור לשיגרת חיי המשק הגדול ולהיות רק לבורג בתוך המכונה הגדולה.
אך באת. עשית הכל בעזרתנו ובעזרת מוסדות המשק כדי להשתלב מחדש. בביתך יפעת פעלת רבות בשטח הספורט, הקולנוע. חזרת לענף המטע, אולם קשה היתה השתלבותך מחדש בענף זה והעדפת לעבור לענף הרפת, שזקוק היה לתוספת עובדים, וכן מתוך קשר אמיץ ואהבה לבעלי-חיים. ובמשך השנתיים היית גאה לכל הישג בענף הרפת, כאילו היה זה משהו אישי שלך, ומעולם לא התאוננת שקשה עליך העבודה במשמרות ובעיקר בלילות קרים בחורף במכון החליבה.
כשהפרעות הנשימה גברו, עקב התנאים המיוחדים בענף זה, קיבלת על עצמך תפקיד הנהג של ה"אמבולנס הקטן" אשר זאת עשית לא רק עקב ידיעתך בחובשות אלא מתוך הצורך העמוק לעזור לזולת. עשית זאת בלב אוהב. עזרת לצעיר ולזקן, ששאבו ממך עידוד ובטחון. כי נסיעתך היתה תמיד שקטה, שקולה ובטוחה, וכך ראו בך לא רק נהג המכונית, כי אם חבר עוזר ותומך מבלי להתחשב בשעות עבודתך שהיו נמשכות לפעמים עד השעות המאוחרות.
ורק שנה לאחר נשואיך; ותכניות כה רבות לפניך, באה המלחמה האכזרית וניתקה את אחת החוליות בשדרת המשפחה.
והלב נצבט וממאן להאמין, ששוכן הנך בלב אם האדמה, על גבעה זו המשקיפה על הנוף שכה אהבת וקשור היית אליו בכל נימי נפשך, וצמחים ועציצים מקשטים חלקת אדמה זו המהדקת וחובקת אותך כאם שאספה אותך בזרועותיה. וכך נוצרה תחושת השייכות שלנו למקום זה. וסביבך חבריך, שיצאתם יחד למגר את האויב הקם עלינו להשמידנו. אולם הנצחון יקר ביותר; שילמנו בחייכם ובגופכם ונותרנו משפחה שכולה ודואבת. וגעגועינו אליך, יובלה גואים ועזים כמוות ומעין הדמעות טרם תם. קוך וצחוקך נשמעים לי כה קרובים וודאיים.
כך חלף כבר חורף אחד, ואחריו אביב, וקיץ, וסתיו, ואני עוד מחכה. והזכרונות שוטפים וסוחפים לעבר ילדותך ולכל רגע בחייך, בחלום ובמציאות, וקשה להשתחרר. 32 אביבים אפופים חוויות אין סוף אלה ילווני לנצח. אולם ההגיון מחייב להמשיך ללכת גם ברגליים כושלות למען אלה שנשארו. לפתע השרירים רפו והראש כה כבד, והפצע בלב שותת דם ואינו מגליד. ואתה בתוכו שוכן, עטוף במעטה דק, וכך אחיה אתך לנצח. בעיניים שכבו קמעה, ובפנים שנחרשו במספר קמטים נוספים, אתור אחרי דמותך, היכולה אולי להבזיק לי רגע של אשליה. ומלווה אני אותך במבטים - בתמונות הנבטות אלי בכל פינות הבית - ובציפיה של פגישה מרגשת. אך חיש מהר כל זה נגוז. וכאילו רק חלום בלהות היה זה או רעם ביום בהיר; שכרת אותך לנצח. והבית לפתע התמלא בתמונותיך ובנרות, וכל נר מאיר לו את זוהרך לכל תקופותיו. ותאריכים שהפכו פתאום למושגים וזכרונות אין ספור מכל יום בחייך ולעולם לא נוכל לשכוח ונעשה הכל כדי שזכרך ישמר בתוכנו והכאב והצער לא יעיבו על השמחות בבית. כי כך רצית ואהבת, וזאת נמלא.
הדואבת אוהבת אותך לנצח.

אמא