סמל יובל ברזילי ז"ל

אלבום תמונות

אני זוכר את יובל במסגרת הסוללה כאדם שלא התבלט אם כי נמצא תמיד במרכז העניינים.
במסגרת תפקידו כחובש היה כפוף לחבורת הפיקוד של הסוללה ומילא את תפקידו ביעילות ובשקט. תמיד ידעתי, בכל מקרה של פגיעה, בעת אימונים או ביום קרב, יהיה יובל ערוך ומוכן להגיש עזרה מיידית.
זה היה כל כך טבעי וברור, לא הייתי צריך לקרוא לו, או לחפש אותו, כי תמיד היה בתוך העניינים ומוכן לתפקידו. במשך שנות שרותי ביחידה זו היה יובל חלק מהנוף של הסוללה, יובל - עם כובע הצמר שלו ועם משקפי השמש הכהים, עומד על משמרתו, נותן יד ועוזר.
היה אדם שקט ומסוגר, לא נהג לספר על עצמו, כשהחברה היו יושבים בערבים ומספרים כל אחד על עברו, זכרונות וחוויות, יובל היה מקשיב ומחייך, לא שלא היה משתתף בשיחות, בוויכוחים, אבל על עצמו לא סיפר. איתי, שאני חבר קיבוץ, היה לו בכל זאת איזה קשר, מדי פעם היינו משוחחים ולרוב - בענייני משק וחברה, אבל כל השיחות בנושאים כלליים.
עד כמה שאני זוכר, היו אנשים מספר שהיה אתם בסוללה שנים אחדות ואתם היה בקשר הדוק יותר.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, ונקראנו ליחידות, איחר יובל, משום מה, להגיע ליחידה ולסוללה הוצב חובש אחר במקום יובל. בהתארגנות המהירה לא היה זמן להכנס לפרטים, הזמן דחק מאוד ולא היתה שהות להכנס לפרטים והנה ממש, רבע שעה לפני שאנחנו יוצאים לדרך הופיע יובל ושאל למה העבירו אותו לסוללה אחרת? הרי היה כל השנים בסוללה הזאת, הוא תבע בתוקף ובצדק לצאת אתנו ואם כי נותרו רגעים ספורים לתזוזה מיהרו דני אפלבוים וצוות המירפאה ואירגנו את שובו של יובל לסוללה שלנו. בעצם היה הדבר מאוד טבעי, כי הסוללה היתה הבית שלו בצבא.
יובל נפל כאשר חש להגיש עזרה לנפגעים, טרוד הייתי בעניינים מבצעיים ולא ידעתי שיובל ירד להגיש עזרה בנקודת פינוי פצועים, לאחר הפגזה כבדה. רק אחר כך כאשר נסוגונו לאחור ראיתי שיובל איננו אתנו וסיפרו שהוא ירד בתחנת האיסוף.
עוד לא ידענו דבר על מה שהתרחש שם ואני זוכר שהמחשבה הראשונה שלי היתה מה יהיה? איך נסתדר בלי יובל.