במשפחות השכולות ישנם הורים שכולים, אלמנה ויתומים, אך ישנם גם האחים והאחיות השכולים והם עומדים מעט בצד בכאב השכול. אנו נשאנו והקמנו לנו משפחות משלנו ומוטלות עלינו החובות כלפי המשפחה החדשה שלנו - הבעל, הילד. אולם דוקא משום שעלינו להתאפק ולהמשיך בחיים כרגיל קשה הסבל מנשוא. עלינו למצוא פינות נחבאות כדי לשפך שם לבנו כדי שאף אחד לא יראה ואחר שוב לחייך ולהמשיך בעסוקים כרגיל.
עד היום בו נלקח גדעון מאתנו זכיתי בזכות גדולה - להיות אחותו של גדעון. חבריו מעולם לא קראו לי בשמי - כוכבה, אלא תמיד: "אחות של קפטן" ואני אהבתי כנוי זה. חשתי כי בכך הם מעבירים אלי מעט מהחיבה שחשו כלפי גדעון. גדעון היה מסוג האנשים שאינך יכול אלא לחבבם. כל דבר אשר אמר או עשה היה מתוך ישר-לב שאין לרבים כמוהו ומתוך טוב-לב ללא סייגים.
להיות אחות של גדעון פרושו לדעת שיש מלבד ההורים עוד נפש בעולם אשר חרדה וחשוב לה כל רגע מחיי.
גדעון היה רחוק מאתנו במשך שנים רבות. כבר בגיל ארבע-עשרה למד גדעון בפנימיה ובא הביתה רק בסוף השבוע אולם הקשר בינו לביננו במשך השנים האלה במקום להתרופף ולו במעט רק התחזק.
כאשר אבי שכב בבית-החולים אחרי תאונת-דרכים היה גדעון, אשר גר בקיבוץ ליד באר-שבע, מגיע לבקרו מדי שבוע מבלי להחסיר שום ביקור. תמיד הופיע עליז, מתלוצץ ומבטיח לכולנו כי הכל יהיה בסדר, אין מה לדאוג. תמיד אף הוסיף בדיחה כי לאבא טוב בבית-החולים, אין מי שיבלבל לו את המוח וקורץ בעיניו ומחייך לאמא. אולם אחרי שהכל הסתדר גילה גדעון כי היו אלה ימים קשים, ימי דאגות לאב החולה.
אך רציתי לספר על גדעון האח. על האח אשר תמיד בכל מקום אשר נמצאתי אם בטיול, במחנה-עבודה, בצבא, בקיבול, היה מופיע הראשון לבקר את אחותו מחייך, עליז נושא בידיו ממתקים שהספיקו לי ולכל החבר'ה במשך שבועות רבים. מאושר היה על שאחותו הקטנה גם היא ב"חלוצים" הולכת בדרך בה האמין: תנועה, קיבוץ, "משתפשפת" בצבא.
בימים ההם הייתי רחוקה מבית ההורים. הראשון אליו שלחתי מכתב היה גדעון. ידעתי שגדעון ישמח לקבל ממני מכתב וכי יזדרז לענות לי ואמנם מיד היה עונה אם במכתב קצר או במכתב כה ארוך, שאף אני השתוממתי על הסבלנות שהיתה לו לכתוב כה הרבה.
התכונה הנפלאה ביותר בה ניחן גדעון היתה יכולתו להקשיב לזולת. אני ידעתי כי גדעון הוא הכתובת הטובה ביותר לשמוע את בעיותי, שמחותי, מחשבותי וכל השאר. כל בעיה ידע להפוך מיד לפעוטה כי הרי מחר זה יראה כל-כך לא חשוב לכן מדוע לדאוג היום ואלו כל שמחה הפך למאורע החשוב ביותר, לשמחת-השמחות.
גדעון היה קרוב מאד למשפחה. הוא אמר כי אנו "משפחה סגורה" ולא התכוון כי אנו סגורים בתוכנו וזרים לאנשים הסובבים אותנו אלא כי משום היותנו משפחה - הורים, ושלושה אחים עלינו לדאוג זה לזה ולעזור זה לזה, עלינו להיות קרובים בטוב וברע ואמנם כך הוא נהג. בשמחות לא היה מאושר ממנו. לעולם לא אשכח את גדעון ביום חתונתי. מהבוקר התרוצץ ודאג שהכל יהיה בסדר, כל החתונה ממש קרן מאושר. בתום החתונה כאשר החזיר את הורי הביתה אמר להם כי לו ולאח השני אין ההורים צריכים לדאוג מפני שהם כבר מסודרים ומבוססים, אלא רק לי, לאחותו, אם יש להם אפשרות עליהם לעזור. גדעון אחי שכה חכה ליום שבו אעבור דירה ואלד לא זכה להגיע ליום זה. לי לא נותר אלא לתלות את תמונתו על הקיר ולקרוא לבני בשמו - גדעון.
אבוי לו לעולם שבחורים כמו גדעון נהרגים ומשאירים אחריהם חלל כה רב ושכול כה עמוק ואחיות כמוני צריכות להספידם על גבי הניר.
גדעון אחי, כמה רציתי שתראני כעת ואת בני ולא נותר לי אלא לדבר אל חלקת אדמה קטנה שהיא קברך ולזעוק לחללו של עולם ואין מענה ואין נחומים.
אחותך כוכבה