רב"ט אילן גדסי ז"ל

אלבום תמונות

13.6.82

הבקר ב-08.00 שמעתי חדשות וכך נודע לי שאילן גדסי מהגרעין שלי נהרג. אני עדיין המום ומסרב לעכל ומקוה שזה לא הוא כי לא יתכן שאילן נהרג. אני יודע שמתים הופכים באופן אוטומטי למקסימים - לא אצלי.
אילן היה הבחור המקסים ביותר בגרעין. תמיד אופטימי ותמיד מוכן לעזור. אני זוכר שבטירונות כאשר היינו מיואשים וקרובים למעשה שטות כמו בריחה או היתחלות היינו נכנסים אליו לאוהל סיירים שתמיד היה מסודר ונקי ושם היינו שומעים ממנו הרצאה על: מה יש לקטר הרי נותרו רק שישה שבועות עד הסוף, והרי אי אפשר לעצור את הזמן. תמיד יצאנו מהאוהל של אילן עם הרגשה שהשד לא נורא כל כך.
פעם אחת רק ראיתי את אילן נשבר. זה היה כאשר הסמל התלבש עליו והחל לטרטר אותו. אילן נעלב עד עמקי נשמתו ודמעות זעם צצו לו בעיניים. אני עדיין זוכר שכאשר ראינו את הדמעות האלה ידענו שאם אילן בוכה אז האופטימיסט הגדול ביותר יכול להתחיל גם. וכך ישבנו כל הגרעין עם דמעות של יאוש בעיניים.
אילן היה טיפוס מאוד רציני שתמיד מוכן לעזור. היה לו מבטא ימני מצחיק ואם אמרו לו שם של מאכל תימני כלשהו הוא לא הבין מה רוצים ממנו עד שלא אמרו את זה במבטא הנכון. הוא אף פעם לא השתתף בשיחות זימה על מסעות הכיבושים של הבנים בקרב הבנות וגישתו לנשים היתה מאוד רצינית.
למרות שנורא התקשה בריצה למרחקים ארוכים בגלל מבנהו המסורבל שמאוד חריג לגבי ימני לא הסכים שידחפו אותו מאחור בעליה קשה.
כשהיינו בבט"ש צפון נהרגה אמו בתאונת דרכים. אילן נאלץ לעזוב את הנח"ל ולשרת קרוב לבית מפני שהיה הבן הבכור ונזדקקו לו בבית. לא ראיתי אותו כארבע שנים ורק לאחרונה נפגשנו ברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב. החלפנו כתובות ונורא התרגשתי לראות אותו. בלי שום שינוי עם אותו מבטא מצחיק ואותו חיוך שמדביק את העיניים ועדיין אופטימי.
מעניין אם הוא היה אופטימי גם כשגייסו אותו.

איציק מויאל