אלבום תמונות
160 בת 25 / משה כהן
מאה שישים בת עשרים וחמש. לא יאמן.
מה אפשר לכתוב? נראה שהכל כבר נכתב וסופר.
קשה להסתגר לעמדה של מספר סיפורים.
הסיפורים הם פרי כל-כך אישי, כל כך שונה מאדם לאדם.
הרי שניים שהיו יחד באותו מסוק, חוו חוויות כל-כך שונות!
לילה, להטוטים קטנים הנחיתו מספר חיילים.
יסעורים גדולים בדרכם לאסוף את הלוחמים. על גדת הוואדי, מעל לנתיב מתוכנן ליסעורים, נגמ"ש לבנוני.
זוג צפעים.
המבנה מופרד מספר שתיים באזור החוף, מחפה על כניסת היסעור לנתיב.
אש נגד מטוסים, כבדה למדי, באזור החוף.
מספר אחד, בהכוונת הלוחמים, מאתר את הנגמ"ש.
עדי ברוידא בתא אחורי.
לפנינו מבנה של מאה שישים ואחת. אנחנו בכלל היינו אמורים להיות כבר בבית.
מלאנו לאט את הוראות הבקר, טסנו לאט דרומה. כך היינו באזור עם דלק וחימוש כאשר נזקקו לנו.
לפני כן, התעקש הבקר "צא מייד דרומה". עכשיו אנחנו בפנים.
נגמ"ש על גדת הוואדי.
היסעור מתקרב. עדי לא מזהה את הנגמ"ש.
הירי אותם ימים מבוצע בצלילה, תותח ב-FIX. טייס אחורי צולל לעבור המטרה, כוונת FIX על המטרה וירי.
היום לא יורים כך, יש כוונת לילה.
(אם כן, מה הטעם לספר? הרי ממילא לא עושים אחרת).
אבל פעם, הטייס האחורי היה מכוון ב-FIX יורה ופוגע!
ישבתי בתא הקדמי. מפקד טייסת ומוביל המבנה.
תמיד, מפקד טייסת ומוביל. זה לא נפרד. שני החלקים.
לקחתי את ההגאים מעדי, כיוונתי את המסוק בערך אל הנגמ"ש.
אין ברירה, חייבים לירות עכשיו, עוד רגע היסעור מתחת לנגמ"ש!
לא נירה, עכשיו, ייקח לנו זמן להתארגן לניסיון נוסף, יהיה מאוחר מידי.
הזמן, לעזאזל הזמן. הכל חייב להיות בדיוק בזמן.
לעיתים נדמה שכל השעונים בעולם סומכים עלי,
להספיק בזמן,להגיע בזמן, למסור בזמן,
להכין בזמן, הכל חייב להיות בזמן?
לכל אחד קצב שלו וזמן שלו. אבל המסוק הוא אחד,
גם למסוק קצב שלו. שלושה: שני טייסים ומסוק.
לכל אחד קצב וכולם צריכים לפעול יחד.
שלוש מאות עשרים וארבעה סיבובי רוטור לדקה (אם זכרוני אינו מהתל בי)
שמונים ושתיים פעימות לב בדקה,
עשר נשימות בדקה,
מאה עשרים מייל ימי בשעה.
קצב, זמן קצב, זמן!
המסוק מצביע אל הנגמ"ש, בערך אל הנגמ"ש. כיוון כללי לנגמ"ש.
כיוון כללי?
מוזר! טייס מכוון בערך? קלוב תעופה? מערבון? שליפות?
עדי, תלחץ הדק. צרור פגזים, עשרים מילימטר, נפיץ, ללא נותבים, עושה דרכו.
התותח פולט רשף, מעט עשן חודר לתא הטייסים.
רעש מוכר, ריח מוכר.
נראה שהפגזים עשו דרכם אל הנגמ"ש או אל קירבתו. היסעור עובר.
איש אינו יורה על היסעור כאשר הוא נוחת, פוער את כרסו ובולע את תוכו את החיילים. עוד רגע והיסעור גבוה ורחוק.
גם אנחנו רוצים לצאת הביתה.
האזור שלנו שקט. בנתיב הביתה הרבה אש.
מישהו רוצה לאמץ אותנו. לא רוצה שנחזור.
בחרנו לחזור בנתיב אחר, ארוך, יותר זמן מעל אדמת לבנון.
אבל, אולי יותר שקט.
לפתע, פנסים קטנים ומהירים טסים קרוב לידנו.
צרור פנסים כאלו.
צרור נותבים קרוב. קרוב ומפחיד.
הגב מתכווץ החוליות בגב התחתון נושקות אחת לרעותה.
צרור אחד. שקט. כמו ברווזים בשמיים. שקט.
ים נגמרה אדמת לבנון. ים מתחת.
השרירים לאט לאט משתחררים.
פעולות הגוף חוזרות לסדרן.
מפקד טייסת מאה שישים.
רציתי מאוד גדלתי בטייסת.
ידעתי שטייסת זה הרבה.
הרבה אנשים, הרבה עשייה. זה לא רק המפקד.
אבל יש משהו במפקד שרציתי, אציתי להגיע לשם.
סמל.
סמל כבד, פעמים, כבד מנשוא!
כל כך שונה ממה שמצפים.
דימוי הצנטריפוגה: החזקים נשארים. החזקים יותר מתקדמים. החזקים מאוד "מקבלים את הטייסת".
ציון לא העביר לי את הטייסת. ציון נהרג. יובל נפצע קשה.
להיכנס לחדר שכל כך רציתי לשבת בו.
בנסיבות כאלו מה עושים עכשיו?
איך מתחילים "לפקד על הטייסת"?
הכסא עדיין של ציון, נעמי מפרגנת.
יובל מחוסר הכרה בבית החולים. הדם אוזל כאשר אני מבקר אותו.
אימו של יובל, ברוב טקט, מושיבה אותי. הדם חוזר.
נולד לי ילד באותו יום שציון נהרג ויובל נפצע. עדו.
מהי טייסת?
מדוע כל כך הרבה מופנה אל המפקד?
כולם עושים, צפתי, אשר מלכי, אליק, ראובני, בלילה עם הגריז של התותח, במבצעים, במשרד, במודיעין, בסככות, במחלקות.
כולם נותנים את נשמתם, בטייסת, בירנית, פריסות.
יוסי קלר ועמי ספקטר, 82, לבנון, נפלו.
שני חברים.
מפקד בא והולך.
מפקד בא כואב והולך.
נפלנו בפח? פסגת השאיפות, וכל כך קשה!
הפתעה. היה אמור להיות כיף.
מה בדיוק חיפשתי? הייתי חופשי לבחור?
אספנו את מספר שניים. נחתנו בטייסת.
איפה היה עדי?
איפה הייתי אני?
ינואר שנת אלפיים.
משה כהן.