אלבום תמונות
מלחמה של אבסורד, של משהו בלתי-נתפס, של כאב.
מלחמה, שאף פעם לא די לה... מלחמה של לנשום בין מכתב למכתב.
מלחמה שהיתה.
ומשהו עלינו, משפחה בקיבוץ, מול בן, מול אחד, מול עולם, מול הכול.
- ימים של חוסר-הבנה, התרגשות, צפיה.
- ימים של דאגה, של פחד נורא.
- ימים של המון לחכות לסימן אור ירוק.
- ימים של נורא, של אין, של כאב.
- ימים של שימחה רגעית, של סימן-חיים.
- ימים של היה...
ועוד: כשאיתן רק הלך לצבא, כבר אז חיכינו לכל מכתב שלו. חיכינו נורא. זה משהו שאינו ניתן לתאור. הרגשנו לרגע שהוא איתנו - כמו שמענו אותו.
אני זוכרת שההורים כל הזמן דאגו, בעיקר אבא. הוא היה כל כך רגיש לכל הקשור באיתן - ממש בצורה מוגזמת. אך כשאיתן היה בא הביתה, הכול היה אחרת. יכולת לראות זאת בעיניים של אבא, בצחוק של אמא. מין פורקן של מתח, מין שימחת חיים, שימחת משפחה, שימחה של להיות כולנו יחד. כשהיה מגיע ביום שישי - תחילה לעתים רחוקות בלבד - מיד נכנס לצריף ופשט את המדים. אף פעם לא ראו אותו מסתובב במדים: הוא היה הולך לישון לכמה שעות טובות, ובשבילנו היה זה קודש: אף אחד לא העיר אותו. כשסוף-סוף הגיע הביתה, החל אבא מיד לבדוק אותו - אם הוא שלם. לפעמים הרגליים שלו נראו איום. פצעים ושלפוחיות. אמא ואבא טיפלו בו כמו בתינוק. אבא הסביר לו כל הזמן שהוא מוכרח לשמור על עצמו, ולא למהר, ובכלל... איתן היה מחייך, ותמיד היה נדמה לי שבעיניו אין לזה כל חשיבות. ואכן, דברים הנראים עכשיו כל כך קטנים, כל כך לא ממשיים - כמו פצע ברגל, כמו מכה ביד, נראו לנו אז כל-כך אחרת, בפרספקטיבה כל-כך שונה. נראה לי, שרק איתן הבין וחי פרספקטיבה זו - וידע להתייחס לכל הטיפולים והעצות בהבנה רבה.
איתן היה מתיישב לשולחן וההורים התחילו לפטם אותו. מה לא בישלה אמא בשבילו, מה לא הביא אבא הביתה... הם נהנו לראות אותו אוכל, את התמונה הזאת כל כך אהבתי - לכל המשפחה היה אז כל-כך טוב.
גם כשהיה בא הביתה, רק לשישי-שבת, היה נוסע תמיד לאמון כדורעף. ההורים אמנם רצו שישחק, אבל כשהגיע הרגע לנסוע, היו לאבא תמיד תירוצים: "אולי כדאי שתנוח.." רק הגעת... תחזור - וישר תצטרך לנסוע לצבא... לא ראינו אותך בכלל"... וכל פעם מחדש אותה הצגה.
ואחר-כך, כשהיה כבר צריך לנסוע ממש לצבא, בדרך כלל בשבת בערב, או ביום ראשון - היתה כל המשפחה יורדת אתו לכביש. אבא היה נעמד אתו, לתפוס טרמפ. אמרנו לו: "אולי תזוז משם, אף אחד לא יעצור כשאתה עומד שם, איתן כבר יסתדר לבדו". אך אבא בכלל לא הקשיב.
מזל, שלאיתן היתה סבלנות-ברזל, הוא היה תמיד שקט ורגוע ואפילו לא אמר לאבא שיזוז ולא הסביר וביקש. פשוט - עלה על האוטו הראשון שעצר, ונסע.
ושוב צפינו לשבת הבאה. ידענו להעריך את השקט בגבולות ושמחנו והזכרנו לא-אחת: כמה טוב שאיתן בצבא דווקא עכשיו, כשהכול רגוע ואין מקום לדאגה...
לא כן איתן. היתה לו ביקורת. הוא טען שאין דורשים די בצבא, שלא מתאמנים ברצינות, שזאת צופיות... ייתכן שבגלל זה מספרים החניכים שלו, שהיה קשה לעבוד אתו, שהוא דרש המון ולא ויתר.
בתקופה שלפני המלחמה היה איתן בא הביתה כמעט כל שבוע. ההורים קצת נרגעו. כולנו חיכינו שיחזור סוף-סוף הביתה, לקיבוץ.
דיברנו הרבה על לימודים, על עבודה, על החיים, על קיבוץ. איתן הקדיש מחשבה לעתיד, לקידום הקיבוץ, לשינוי. כולנו חיכינו לסוף השירות, ספרנו ממש את הימים...
ואז התהפך הגלגל.
היתה זו בשבילנו מכה נוראה, ואבא היה שוב שרוי במתח נורא. ואמא כל-כך דאגה.
בתחילת המלחמה לא ידענו היכן נמצא איתן. שאלנו כל מי שרק ניתן. אמא בכתה כשקיבלנו את המכתב הראשון. היינו חוזרים וקוראים את השורות המעטות. המכתבים היו אופטימיים מאוד, עד שאפשר היה לחשוב שאיתן נמצא בנופש. האמת היא שהמכתבים היו מרגיעים, הם לא שיקפו את המציאות הנוראה שאיתן חי איתה.
שלחנו המון חבילות. ניסינו להכניס בממתקים האלה את כל האהבה - ובלבד שיגיעו אליו וישמחו אותו ולו לרגע קט.
כתבנו הרבה מכתבים, ואמא שלחה לבנים וגרביים והמון תחתונים: שישמור על עצמו! ונאוה בקשה שיחזור במהרה - ומה מכל אלה יצא? תחנוניה של אם, בקשה של ילדה, מי שומע באש וברעש פצצות, למי פנאי להקשיב לכל אלה...
מירה אחותו