אחד הפצועים קשה ביותר היה מפקד צעיר של פלוגת טנקים, אילן. הוא היה בהכרה מלאה, אך סבל יסורי תופת. חולצתו היתה מגואלת בדם על חזהו, ודם החמיץ את מכנסיו מתחת לחגורה.
לימים נודע לד"ר גליק שאילן נפצע בהיפגע הטנק שלו וקפץ החוצה. כשנודע לו ששניים מאנשי הצוות תקועים בטנק, גבר על מכאוביו-שלו, חזר אל הכלי, צודד את התותח וחילץ את אנשי הצוות.
ד"ר גליק הפשיט את מכנסיו של אילן, וראה כי רסיסים חתכו את כיס האשכים שלו. האשכים נחשפו והיו תלויים מחוץ לכיס. הרופא ידע, כי משני דברים ירא החייל במלחמה יותר מכל: עיוורון ואובדן כוח-הגברא, או הפוריות. כגינקולוג ומיילד היתה תודעת הפוריות חקוקה עמוק בליבו של ד"ר גליק. הוא ידע, שאפילו יעלה בידו לחבוש את הפצוע ולפנותו אל בית חולים, יישאר אילן נכה לצמיתות. הסיכוי היחיד להצילו מנכות כזאת, היה - ניתוח מיידי. אמנם, היתה סכנה גם בניתוח כזה, בתנאים הקשים ששררו בשדה הקרב, כאשר העייפות והמתח רבים, מכשירי הכירורגיה אינם נקיים והידיים כבר מזוהמות מכל הטיפולים הקודמים. אבל הרופא העריך, שזה הרע במיעוטו.
ד"ר גליק נתן הוראה להכין את הפצוע לניתוח. וכך, בבונקר הסורי ההרוס למחצה, תחת אש, בלי כפפות ניתוח ובלי אמצעי חיטוי מספיקים, ניגש הרופא לבצע ניתוח, שנחשב קשה גם כשהוא מבוצע בחדר ניתוחים בבית חולים חדיש ומצויד היטב.
שלוש זריקות מורפיום טשטשו במקצת את הכרתו של הפצוע ושיככו את כאביו. הניתוח נמשך כמחצית השעה. מדי פעם היה אילן חורג מטשטושו ושואל אם כוחותינו ממשיכים להתקדם. ד"ר גליק לא חדל להתפעל ממנו, כמו מכל הפצועים האחרים, שדאגתם הראשית היתה נתונה למצב חבריהם בקו-האש ולמצב המלחמה על הרמה.
בשעת הניתוח, כמו בטיפולים הקודמים, עבד ליד ד"ר גליק חייל צעיר, בזריזות ובמסירות למופת. כאשר שאל אותו הרופא להכשרתו ברפואה, נתברר שלא היה חובש קרבי כלל ועיקר, אבל במסגרת השתלמותו כמורה להתעמלות במכון וינגייט, עבר קורס לעזרה ראשונה. כאשר חבש הרופא את אילן, בתום הניתוח, ראה לפתע כי אותו חייל עומד ויורה צרורות מתת-מקלע "עוזי". לרגע חשש ד"ר גליק שהצעיר לקה בהלם, והחל צועק עליו: "השתגעת?! מה אתה עושה?!"
"יורים בסורים", השיב החייל בקור רוח, והמשיך לירות. מסתבר ששמע קולות ממעמקי הבונקר והבין שהמוצב, אשר נשטף על ידי השיריון הישראלי, לא טוהר ונותרו בו חיילי אויב. כהרף עין אחז ד"ר גליק ב"עוזי" שלו ושלח שני חובשים לתגבר את החייל שהיה הראשון, אשר הבחין בקולות. עדי, הנהג, הטיל רימון יד לתוך הבונקר, ואז יצאו מתוכו חמישה חיילים סורים וידיהם מעל לראשיהם. אחד מהם היה פצוע בעינו. הוא נחבש, וכל החמישה נלקחו בשבי וישבו תחת עינם הפקוחה של אנשי תחנת האיסוף, עד שאפשר היה לפנותם לאחור.
כאשר ירד הערב, התקדמו ד"ר גליק וחובשיו אל קלעה, יעד האויב שנכבש אחרי קרב שיריון קשה ביותר. הם הגיעו שמה בשעה 19.00. היו שם מיספר טנקים פגועים ולידם שכבו על הקרקע חמישה פצועים ואחד גוסס - רסיס פילח את גולגלתו. אחדים מהפצועים בכו. הם חשו עצמם בודדים ועזובים וחסרי-ישע לצד חברם הנוטה למות. "דוקטור, למה הגעת כל כך מאוחר? לפני חצי שעה הוא עוד דיבר", שאלו את הרופא. מאחר שהיה מתוח ותשוש מהיום הארוך והקשה שעבר עליו, לא יכול ד"ר גליק לרסן את עצמו וצעק עליהם: "מה אתם חושבים, ששיחקתי כל הזמן?" אך מיד ניגש לטפל בפצועים.
במשך למעלה משעה ניסה להציל את חיי החייל הגוסס. הוא ביצע עיסוי חיצון של הלב, החדיר זריקה ללב, ניסה להנשים אותו - כשהוא עובד כל הזמן לאורם של פנסי-רכב. מדי פעם הצמיד הרופא את אוזנו אל חזהו של הפצוע. דפיקות הלב הלכו ונחלשו, הלכו והואטו. הפצועים האחרים עמדו או ישבו מסביב, דרוכים ומצפים לנס. כאשר אמר להם הרופא, לבסוף, כי חברם מת, התייפחו כולם. זה היה אחד המראות העצובים ביותר שראה ד"ר גליק בכל המלחמה כולה.
חוסר אונים פקד אותו. הוא היה בודד בחשיכה ולא ידע אם מישהו יודע בכלל שהוא נמצא שם. ארגז הציוד נתרוקן. צריך היה לרדת מן הרמה כדי להצטייד מחדש לקראת יום-לחימה חדש, שאולי לא יהיה קל מקודמו. כאשר אמר זאת לפצועים, נצמדו אליו כילדים אל אביהם ושאלו: "אבל אתה חוזר, דוקטור?"
יותר משעה וחצי גישש ד"ר גליק את דרכו למטה, עד שפגש בכוחות עולים. למראה הכוח הרב שנמצא בדרכו למעלה, אורו פניו של הרופא התשוש. יהיה בסדר. הוא החל מיד לעלות בחזרה. לפנות בוקר הגיע אל תחנת האיסוף שלו. הפצועים כבר התאוששו, אספו כוח ונראו מטפלים בטנקים שלהם. "איזה בחורים", מילמל ד"ר גליק ומחנק בגרונו. הוא שאב עידוד רב מן הידיעה, שאפשר יהיה לפנות את הפצועים במסוקים.
אחרי המלחמה צוין ד"ר גליק לשבח על ידי אלוף דוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, שאמר: "הנני לציין את סגן ד"ר גליק, מ/461656 על אומץ לב ודבקות במטרה". זה היה מעט מן המעט לעומת מה שניתן לומר על מעשהו הרב של הגינקולוג כרופא קרבי במערכה לכיבוש רמת הגולן, אך ד"ר גליק אמר את אשר אמרו חבריו לחיל שצוינו לשבח: "לא עשיתי אלא את המוטל עלי. אחרים לא עשו פחות ממני, במצבים דומים".