טור' אליעזר-ישראל לייזר דוצ'ימינר ז"ל

אלבום תמונות

לאליעזר בננו היקר אשר שמו יזכר לעד

בן אחד היה לנו, שאהבנו אותו מאוד, מאוד. שלנו היה רק שלנו. כי מלבדו אין לנו חיים.
הוא היה אור לעינינו. הוא היה שמחה בליבנו.
קווינו לעתידו הטוב והיפה, והנה יצא ככולם לקרב, וקיבלנו הודעה שלא ישוב, ולא נראה אותו לעולם.
קשה לנו עדיין לבלוע, ולעכל מה קרה. כי עולמנו חרב, והכל נשתנה בשבילנו, הכל.
יש תקופות בחיי אנשים.
הגענו ארצה בשנת 1950, עם תאומים בת ובן בני 3 וחצי.
היתה לנו אז תקופה קשה מאוד, עד שהגענו לזה מה שהגענו. הבת שתהיה בריאה, גמרה סמינר לווינסקי, והלכה לצבא.
הבן ז"ל גמר תיכון-ראלי, גמר את הצבא, למד באוניברסיטה העברית בירושלים שנה ראשונה, ופתאום איננו, איננו.
אבל אני רואה את דמותו תמיד בימים ובלילות.
בחלום אני מלטפת אותו ומחבקת אותו רוצה לשאול למה עזב אותנו, רוצה להסביר ולספר לו שכל כך קשה לנו בלעדיו, ששבורים אנחנו עד עומק ליבנו. שהחיים שלנו התרוקנו מכל תוכן. שקיבלתי עבורו צל"ש מאלוף פיקוד הדרום.
עם ידיים רועדות, עם כאב לב עמוק, עם דמעות בעיניים, כל כך חבל לנו, למה הוא לא זכה לכל זה.
אני רוצה לספר לו, על אחותו, כמה שהיא סובלת. אפילו שהיא לא מבטאה את זה, אבל אני רואה את זה על כל צעד ושעל.
וכאשר אני מתחילה לדבר איתו תמיד נעלם, נעלם. ואני עוצמת עיני ומחכה שיבוא שוב, לפחות בחלום, ואפילו זה לא תמיד.
היום ביום השנה, שוב עברנו את הכל מחדש, וכל הפצעים נפתחו שוב.
אני חשה לפעמים שהחיים מסביב חזרו למסלולם הרגיל, ואנו כאילו יושבים על אי בודד.

7.5.68
אימא