אלבום תמונות
אליעזר היה בחור כמו כולם, מעולם לא גילה סימני אומץ או גבורה מיוחדים והנה מה מפליא להווכח שאליעזר זכה בצל"ש.
מפליא ומכאיב היה לראות את אמו ניגשת לבמת הכבוד לקבל את הציון לשבח מידי אלוף הפיקוד.
זו אם בישראל הנגשת בלב שבור וכולה יגון, אך בגוף ישר ובהופעה שקטה מתקרבת לאלוף לקבל מידיו את ציון מעשה בנה שלא זכה למעמד זה. וכשכולם עומדים דום והאלוף יורד מבמתו לקראתה, כאילו כל הדגלים הורכנו לזכרו של בננו היקר. אני שואל את עצמי, האם כל זה מציאות? או שמא אין זה אלא חלום בלהות מהול בגאווה וצער?
"הזמן עושה את שלו" ו... הוא עושה אין ספק, אך תלוי מה ולמי... המדינה מתגברת על פצעי המלחמה, והחיים חוזרים לשיגרה, אך לא כן עבור המשפחה השכולה. העדרו של אליעזר מורגש יותר ויותר. כל מבט בתמונתו מרטיט את הלב, בריאות ההורים הולכת ורופפת.
מחזירים את בגדיו, תעודותיו, גם חבריו ליחידה באים לביקור האחרון, נוצרת בך ההרגשה שכולם מנתקים אתו את הקשר, ויש שנמנעים בכלל לבוא בקשרים עם המשפחה, אבל שכול המשפחה הולך ומעמיק. עם נפילת בן כזה נופלים עוד רבים מקרוביו בחייהם.
והזמן, את שלו עושה - שנה ראשונה עוברת ומגיע הזמן לאחוזת קבר קבוע לאליעזר.
המפגש הראשון עם אותה "לוחית" בבארי, עליה כתוב שמו של אליעזר, היתה קשה ביותר, אימות ראשון, אך קשה שבעתיים היה המפגש עם הארגז על הקומנדקר, ארגז באורך אדם ובפנים כאן מונח אליעזר!
ומה נשאר ממנו? אוי כמה הייתי רוצה ברגע זה להסתכל לתוכו ולהביט בפניו. אך האם עדיין קיימים פנים?! ומה בכלל נשאר ממנו? מוטב, אפוא, להביט על הארגז ולראות דרכו את פניו כטוב בעיני, את אותו חיוך שובבני שכמעט אף פעם לא מש מפניו, עם קורטוב של ילדותיות בגוף הגברי. הזמן, עשה גם הפעם את שלו!
אליעזר היה בחור כמו כולם ולפתע מעשה גבורה ממש, וזה הסיפור עבורו זכה בצל"ש כפי שתואר ע"י מפקדיו:
מספר מפקד המחלקה שלו סגן אלי: היה זה ביום הראשון למלחמה בשעות אחר הצהרים. יחידת החרמ"ש, שאליעזר נמנה עם לוחמיה בתפקיד חובש, פרצה לתוך תעלות הקשר של מתחם חאן-יונס ועסקה בטיהורן. אליעזר היה השלישי בטור. לפתע נעצר הכח מימין. במרחק כמאה מטרים מן התעלה נראו שני טנקים ישראליים פגועים.
"הם לא היו מהיחידה שלנו כי אם של יחידת שריון אחרת אשר הקדימה אותנו" מספר המג"ד. המג"ד התקשר באלחוט עם מפקדת החטיבה ודרכה עם שני הטנקים המשותקים והתברר לו כי הטנקים לא נוטשו, אנשי הצוות שרובם פצועים, נלכדו בתוך הטנקים. גם אלה שהיו מסוגלים לנוע לא יכלו לצאת מן הטנקים מחמת האש המצרית הרצחנית שנתכה עליהם ובשל המוקשים שהיו פזורים סביבם. הפצועים נזקקו לעזרה רפואית.
"הרעיון לחצות את מאה המטרים שהפרידו בינינו לבינם נראה כהתאבדות" מוסיף ומספר המג"ד. "לא העזתי לתת פקודת חילוץ ואפילו לא הספקתי לבקש מתנדבים - והנה קפץ אליעזר אל שפת התעלה."
"צעקתי אליו: חזור, אתה בתוך שדה מוקשים!" ממשיך בסיפור המ"מ סגן אלי, "אליעזר נעצר לרגע, הביט לעברי בביטול כאילו ביקש לומר: ומה בכך? והמשיך לרוץ בתוך האש. שוב קראנו אליו שיחזור, אך הוא לא שם לב אלינו".
אליעזר חלף איכשהו "בין הכדורים" והגיע אל הטנקים. הוא טיפס לתוך אחד מהם, חבש את הפצועים שבו והרגיעם: "אל תדאגו נוציא אתכם מכאן, עוד תבריאו" כך ספרו הפצועים אח"כ והוסיפו: "הוא היה שלו לגמרי".
ואז עבר אליעזר אל הטנק השני. גם שם חבש את הפצועים, ארגן את אנשי הצוות שלא נפגעו, אך היו אחוזי הלם ויחד עמם העביר את הפצועים אל תעלת-הקשר. הוא עצמו חזר לטנק הראשון, חושף עצמו שנית לאש הקטלנית ומדלג בין המוקשים. "כשהגענו סוף סוף אל הטנק, מספר סגן אלי, נבהלתי בראותי את אליעזר זב דם ומכוסה פצעים. הוא הרגעני: זה שום דבר, זה מקוצי הצברים."
הוא המשיך לטפל בפצועים ולסייע בנשיאתם אל תעלת הקשר ומשם אל תחנת האיסוף ולא נח ולא נרגע עד שנוכח כי הם הגיעו לרופא והם בדרך לבית החולים.
והשאלה היא, מנין שאב הבחור את אומץ לבו? כי באמת כמו כולם היה.
יליד גרמניה, בן להורים יוצאי השואה, מגיע אליעזר בן ארבע ארצה. המשפחה עוברת יסורי קליט ואליעזר יודע להתחלק בכל עם אחותו התאומה. מעולם לא תשמע את שניהם מתלוננים במיוחד או משווים את עצמם עם אחרים. עקרון "השמח בחלקו" תקף לגבי כל המשפחה. אליעזר סופג לתוכו אווירה של אהבת הזולת וזה נותן את בטויו כבר בילדותו, מסירות לחברים אף אם זה גורר מצב בלתי נעים לו עצמו...
גוף בריא וחסון, נפש רגישה תוססת עם ילדותיו מסוימת - זוהי הדמות של אליעזר בעומדו להתגייס לצה"ל אחרי סיום הבגרות.
אין זה מקרה, אולי, שהבחור מוצא את עצמו כחובש ביחידת חבלנים. ספורי האמונים הקשים והמסוכנים מלווים תמיד בחיוך קל ומוצגים בתמימות ובצניעות, ולא ישכח להרגיע את הוריו ש"זהו" יותר לא יצאו לתנאים מסוכנים.
בחופשותיו לא פסח אליעזר מעולם גם על יתר בני משפחתו. ידע תמיד להתיחס לכל אחד. אם היה זה מזרק משומש כמתנה לבנות דודותיו לשם משחק ב"אחות", או לשחק אתן ב"חיילים" תוך כדי סיפורים וכן עזרה לסבתו הזקנה בהעברת דברים כבדים בחדרה. הוא היה כתובת קבועה לעזרה וסיוע ולכך לא חסר לו מעולם זמן. היה זה מן אדם שמעולם לא יכולת לכעוס עליו כעס של ממש.
הנה הוא יצא מבלי שוב. את מעשה הגבורה עבורו צויין לשבח עבר בשלום ורק למחרת נפל בהגישו עזרה לנפגע. כמה קשה לחשוב על כך שאליעזר איננו יותר ולא יהיה עוד, הזמן עבורנו כנראה לא יעשה את שלו. אך רוחו של אליעזר תשאר בתוכנו לעד.
שרגא סרוק (דודו)