טור' אליעזר-ישראל לייזר דוצ'ימינר ז"ל

אלבום תמונות

אפריל 2004

אצלי זה יום הזיכרון השלושים ושבעה
כאילו אתמול זה קרה.
אני נזכרת כשקיבלתי את הבשורה המרה,
הודיע לי אחי שרגא בזהירות רבה.
לא תפשתי בהתחלה,
הוא היה צריך לחזור פעמיים מההתחלה.
נשארתי המומה,
זה היה מיד בתחילת המלחמה,
הייתי בבית בודדה.
הבת היתה בצבא,
את בעלי גייסו למילואים,
הייתי גאה שיש לי שלושה חיילים.
לבני הוענק עיטור המופת
על המעשה לא אפרט.
אני ובעלי בו מאוד גאים
כמה שזה היה יפה אילו נשאר בחיים.
לבעלי דאגתי מאוד
הוא סבל מאולקוס, ומי יעשה לו מדי בוקר דייסות?
לבני לא דאגתי בכלל
ידעתי שהוא יודע להסתדר יוצא מן הכלל.
השוק הראשון היה נורא!
מי שעזר לי להתגבר זאת היתה המשפחה.
בכל יום זיכרון בכל שנה
הסתכלתי על בתי, אחותו התאומה
והרגשתי את כאבה
לא הייתי מסוגלת להגיש לה עזרה.
באתר הזיכרון לחללי חיל הרפואה מתחילים טכסים
כל שנה נוסעים.
טקס מאוד מרגש,
יושב כל אחד עם הכאב שבו יש.
הכל מתעורר מחדש
יושבים בשקט בלי רעש,
יש גם שיר נוגע ללב
מעורר את כל הצער והכאב.
מתחילה הקראת השמות
כל אחד מחכה את התמונה לראות,
לרדת לאנדרטה לשים פרח ליד השם
ביד רועדת ובלב פועם.
חוזרים ובינינו משוחחים
כי להמשיך מוכרחים
אחרת אנו אבודים
וזה מה שהשונאים רוצים.
לסיום אני מאחלת לכל המשפחות השכולות
להמשיך ולקוות
להתפלל שלא יהיו עוד מלחמות.