במאה ה-7, שהיא המאה הראשונה לאחר עליית האסלאם, צצו ועלו כיתות מוסלמיות בעלות אופי פוליטי, שברבות הימים נוסף להן גוון דתי מובהק. בקרב הכיתות הללו בלטו השיעים, שהתפלגו לכיתות-משנה, ומקצתן הקצינו והתרחקו מן האסלאם הסוני, ומבחינה פוליטית אף היו עוינות לו.
במאה ה-8 ובמאה ה-9 התגבשו אסכולות שעסקו בתאולוגיה מוסלמית בהשפעת הפילוסופיה היוונית. בקרב אסכולות אלו נודעה חשיבות מיוחדת לכת המועתזלה, שביקשה לקרב את הדת לדרישות השכל והצדק, וכן לכת החסידים המוסלמים - אח'ואן אלצפא (האחים הטהורים). במאה ה-9 סימלה השיעה את ההשכלה ואת הקדמה באסלאם.
במאה ה-10 ובמאה ה-11 הלך המצב הפוליטי במדינות האסלאם והתערער, ובה בשעה הלכה וגברה השפעת הפילוסופיה היוונית בקרב המלומדים המוסלמים. האימפריה העבאסית הייתה בתהליך של ירידה מתמדת, והח'ליפה איבד הן את סמכויותיו הפוליטיות והן הרבה ממעמדו בתור מגנה של דת האסלאם. מרכזים פוליטיים קטנים קמו באזורים המרוחקים של האימפריה, והחשובה שבהן הייתה הח'ליפות הפאטמית, המרכז השיעי הגדול ביותר שקם בעולם המוסלמי, שמרכזו היה בקהיר.
המפגש שנוצר בין השיעה בצורתה הקיצונית ובין הפילוסופיה היוונית, שכבר נספגה ונשזרה בתאולוגיה המוסלמית, הביא לצמיחתן של תנועות דתיות מסוג חדש, שבלט בהן היסוד הדתי-הפוליטי - במקביל ליסוד הפילוסופי. אחת התנועות הדתיות הללו, הקיימת עד היום, היא "דת הייחוד" הדרוזית.
מתוך: דנה, ניסים, 1998, הדרוזים, הוצאת אוניברסיטת בר אילן.