טור' אליעזר-ישראל לייזר דוצ'ימינר ז"ל

אלבום תמונות

כדרכה של ההיסטוריה, שמחולליה הם בני-האדם, גם בשעריים בלטו שתי דמויות מפתח, אשר הודות לפועלן והשתדלותן קמה והתרחבה השכונה: אפרים זקס והרב אברהם יצחק קוק הכהן. זקס היה הרוח החיה בקרב אנשי הוועד של רחובות בימיה הראשונים, ועם בוא התימנים למושבה הוא היה לשתדלן, שפעל למען רווחתם. בנדיבותו הרבה הוא תרם מאונו ומהונו לטובת המושבה בכלל והתימנים בפרט: מערביי רמלה הוא רכש כמאתיים דונם קרקע, שבהם נטע כרמי גפן, שקדים ופרדס, ולרחובות הוא הלווה עשרים וחמישה אלף פרנק בריבית נמוכה ובתשלומים לעשר שנים, להקים בעזרתם מכון מים ורשת צינורות. בכך היתה רחובות למושבה הראשונה, שנהנתה מרשת מים מרכזית.
ובאשר לתימנים, אפרים זקס היה הכוח המניע, שהשתדל למענם וקידם את ענייניהם אצל ועד המושבה. על מידת קרבתו אליהם תעיד העובדה, כי הם עשוהו לשופט ובורר במריבות הפנימיות הרבות, שהיו לחם חוקם. אך אין ספק כי מפעלו הגדול של זקס היה השתדלותו העיקשת בפני איכרי רחובות, להעמיד מגרשים להקמת שכונה שתחליף את הרפתות, האורוות והמחסנים, מגורי התימנים במשך למעלה משנה. זקס דאג להקצאת אדמת כרם בת 35 דונם בדרום רחובות, שעליה החלה להיבנות בהדרגה הראשונה בשכונות התימנים במושבות, ולא הסתפק בזאת אלא גם הלווה לנזקקים כספים בתנאים נוחים במיוחד לבניית הבתים, ולחלופין ערב להלוואות שהם קיבלו מקק"ל או מאיכרי המושבה.
החוקר המנסה להתחקות אחר המועד המדויק, שבו החלה להיבנות שעריים, לא יוכל להסתייע אלא בפרוטוקולים של ועד המושבה, אם כי גם בשניים העומדים לרשותנו משנת תרס"ט, ואשר עוסקים במגורי התימנים, אין כל זכר לבניית בתים כלשהם לתימנים. יתר על-כן, מנוסח הדוברים בפרוטוקולים עולה בבירור, כי התימנים עדיין מתגוררים בחצרות האיכרים, מי במחסנים ומי ברפתות או באורוות.
בפרוטוקול הראשון, מי"ד בטבת תרס"ט 7 בינואר 1909, מצוין כי הוועד דן "בדבר התימנים שבאו כארבעים משפחות ליפו" ומבקשים עבודה להחיות את נפשם ואת נפשות משפחותיהם. מהפרוטוקול עולה כי עד אז הגיעו למושבה תשעה אנשים, וניתן להבין כי מדובר בתימנים הראשונים, שהגיעו לרחובות עם משפחותיהם והתיישבו בה התיישבות של קבע. ישיבת ועד זו סוקרה בהרחבה על-ידי "הפועל הצעיר", שהוסיף וסיפר כי לשכת הפועלים פנתה לוועד המושבה והציעה לכנס ישיבה, שתדון בכל השאלות הנוגעות לתימנים. הישיבה אכן כונסה ובה הציע להם הוועד פתרונות לדיור זמני, וכן הוחלט כי בישיבות הבאות יידון נושא בניינם של מעונות לתימנים. מנוסח הדברים עולה בבירור כי בעת הדיווח, דהיינו בחודש טבת תרס"ט, עדיין לא נבנו בתיה הראשונים של שעריים, והתימנים עודם מתגוררים מי בסוכות ובאוהלים ומי ברפתות ובמחסנים שבחצרות האיכרים. חשוב לדעת, כי התימנים לא התגוררו ברפתות בחינם: הם נאלצו לשלם דמי שכירות בסך 7-6 גרוש לחודש.
הפרוטוקול השני, של האספה הכללית מיום כ"ח באב תרס"ט - 15 באוגוסט 1909, מלמד על החשיבות שייחסו חברי המושבה לנושא הכאוב שעמד על הפרק: המצאת פתרון לבעיית הדיור של ארבע-עשרה משפחות תימניות, שהגיעו לרחובות "בחורף שעבר". "החורף שעבר" הוא זה של החודשים תשרי-שבט תרס"ט - 1908/1909, ונראה כי לתשע המשפחות הראשונות שהגיעו למושבה התווספו חיש מהר עוד משפחות, שהשלימו את המניין לארבע-עשרה. ואמנם "הפועל הצעיר" מטבת תרס"ט - דצמבר 1908 דיווח על "יותר משבעים נפשות תימנים ברחובות", ובחודש אב תרס"ט, מועד כינוס האספה המדוברת, סיפר העיתון כי במושבה עובדים "כמאתיים פועלים עבריים וביניהם כתשעים אשכנזים מהחדשים, והשאר הם תימנים, מאלו שהתיישבו בחורף שעבר."
מכל מקום, מהפרוטוקול ניתן להתרשם בבירור, כי עד הדיון ההוא לא נעשה דבר בעניין מגורי קבע לתימנים. באספה תיארו הדוברים את תלאותיהם ואת סבלותיהם של התימנים שהגיעו לרחובות בחורף הקודם, סיפרו על שיכונם - בלית-ברירה - ברפתות ובמרתפים, העלו על נס את חיוניותם למושבה והדגישו את הצורך למצוא להם פתרון דיור הולם עוד לפני החורף הממשמש ובא. לפיכך פנה הוועד לחברי המושבה בבקשה שיאשרו הוצאה של 1,000 פרנק מקופת המושבה כהלוואה לארבע שנים, שתכליתה לרכוש 20 דונם אדמת בור לבניית בתי-מגורים לתימנים. על-פי ההצעה היה על התימנים לסלק "קמעא-קמעא את הסכומים האלו", אך הואיל ולא היה לאל ידם לעמוד בנטל התשלומים הסכימו חברי המושבה לשחרר אותם מתשלום הוצאות המושבה למשך ארבע שנים, "עד שישלמו את חובותיהם בעד הבתים". בה-בעת פנה ועד המושבה לקק"ל וביקש הלוואה של 20,000 פרנק כדי לסייע לתימנים לבנות את בתיהם על האדמה שנרכשה למענם.
גם דיווחי עיתון "העולם" מאמתים את הקביעה, כי במחצית הראשונה של שנת תרס"ט עדיין לא הוקמו בתיה הראשונים של שעריים. בשבט תרס"ט - פברואר 1909 סיפר העיתון:
יושבי רחובות כל-כך שבעים-רצון מהתימנים, שהם מציעים עכשיו לבנות בתים בעדם במושבתם. ועד המושבה חפץ לתת חינם מגרש בן שלושים דונם בעד התימנים, והוא מציע, שמוסדות שונים ילוו כסף לבנות בתים בעד התימנים, שכבר באו ושעתידים לבוא בתור פועלים.…
המסקנה העולה עד כה היא, כי רק בקיץ תרס"ט - 1909 התגבשה תוכנית להקצאת אדמה ולהקמת דיור של קבע לתימנים ברחובות. מסקנתנו זו עומדת לכאורה בסתירה למכתב ששיגר הרב אברהם יצחק קוק, רב ואב"ד יפו והמושבות דאז, אל ועד המושבה בה' בתשרי תרס"ט/30.9.1908, ובו התנצל, כי נבצר ממנו להיענות להזמנה להשתתף ב"חגיגת אבן-פינה עבור אחינו הפועלים התימנים" עקב מחלת עיניים. הרב קוק, שאהד את התימנים, הוסיף את ברכתו "שאלוהים יחזק יישובם ויצליח עבודתם בארץ חמדה, אשר עיני ה' [אלוהיך] בה מראשית שנה עד אחריתה." אליבא דמכתבו של הרב קוק, בנייתה של שכונת התימנים החלה אפוא בראשית תרס"ט, ואת הסתירה ניתן ליישב בהנחה, כי במכתבו של הרב נפלה פליטת קולמוס, וכתב "תרס"ט" במקום "תר"ע", כפי שקורה לרבים וטובים בימים הראשונים של חילופי השנים.
עדות תומכת לכך, שבניית השכונה החלה רק בתר"ע/1910, מסתמכת על דבריו של נתן חפשי, שהגיע לארץ מפולין בי"ז תמוז תרס"ט ולאחר שהות בת מספר ימים הגיע עם חמישה-עשר מחבריו לרחובות. כאן עבד חודשים אחדים בכרמים, ולאחר עונת הבציר לקחו על עצמם הוא וחבריו, בקבלנות, את הכנת הלבנים לבתי שעריים הראשונים.
בחודש תשרי תר"ע, בשלהי 1909, הונחה אם-כן אבן-הפינה לשכונת התימנים, והבנייה החלה. יוסף עפג'ין, מוותיקי שעריים שהגיע בתשרי תר"ע לרחובות מספר, כי היה עד לבניית שלושת בתיה הראשונים של השכונה. פנחס קפרא, שהגיע אף הוא לרחובות באותה עת, מציין בזכרונותיו, כי בניית השכונה החלה כשנתיים ימים לאחר הגעת התימנים הראשונים למושבה. ואמנם, אם נמנה שנתיים משנת תרס"ט/1908 הרי מדובר במהלך תר"ע/1909/10.
הכרם בן כ-35 דונם בדרום המושבה, שרכש הוועד, חולק ל-35 מגרשים בני דונם אחד, במטרה לבנות לתימנים שכונה נפרדת מדרום לרחוב עזרא דהיום. בתחילה נבנו שלושה בתים דו-משפחתיים, שאת חלקם ניתן לראות כיום בצד הדרומי של רחוב מנשה קפרא. שש המשפחות הראשונות שהשתכנו בהם קיבלו מאפרים זקס הלוואות בסך ששה נפוליאונים (לירה צרפתית), בתנאי שהבתים ייבנו על-ידי "חלוצים עבריים". היו אלו משפחות יעקב ושלום רוקבן, אהרן בן שלום (סחה), דאוד סלימאן קפרי, צדוק בן יוסף (מדאר), שלום בן יעקב מזרחי (קולצה) ואברהם עובדיה (מזרחי).
נראה, כי מצבם הכלכלי של תימני רחובות לא אפשר להם בשנה הראשונה לבנות על חלקות האדמה, שאיכרי המושבה העמידו לרשותם. עובדה היא, כי בשנת תרע"א/1911 התגוררו בשכונה רק ארבע-עשרה משפחות, בעוד שהיתר הוסיפו להתגורר בחצרות וברפתות של האיכרים. יחד עם זאת, אלו שזכו בחלקות אדמה החלו לטפח גינות-ירק בחלקותיהם ולטעת בהן עצי-פרי.
עוד נראה, כי בשנותיה הראשונות כונתה השכונה "שכונת התימנים", ורק בשנות העשרים אימצו התימנים את השם "שעריים", שהוא כאמור תרגום השם "דוראן", שמה הערבי של רחובות. השם דיבר אל לב התימנים גם משום שהוא מוזכר בשירו של המשורר התימני יוסף בן ישראל:
נראה בני ציון שהם קרויים עם בבליים,
יבנה וציפורי ושעריים וירושלמיים,
ובני טבריה יעלו תחילה,
כי הם סגולה.
על בניית הבתים הראשונים מעיד נתן חפשי, שנמנה על הקבוצה שקיבלה מאפרים זקס - הרוח החיה ביוזמה להקים את שכונת התימנים - את עבודת הכנת הלבנים בקבלנות. הפועלים הצעירים היו חסרי כל ניסיון בעבודת הבניין ובטרם החלו במלאכה נועצו ב"אנשי מעשה", שבהדרכתם ניגשו בהתלהבות ליטול חלק בבניין הארץ. בצד זאת עולה מעדותו של חפשי גם ביקורת נוקבת על אותם פועלים עבריים מפונקים, שלא התמידו בהגשמת החזון הציוני, אלא זנחו את אתגר כיבוש העבודה וחלקם אף עזבו את הארץ "לעשות חיים באמריקה או באוסטרליה":
אמנם מעולם לא עסקנו במלאכה מעין זו, אך האמנו כי יכול נוכל לה. … חפרנו בור גדול בשטח של אדמת חמר, ערבבנו את האדמה החפורה בתבן ומים, הפשלנו מכנסינו, חלצנו נעלינו וכך התחלנו ללוש את החמר כפי ההוראות. את מקום חוסר הידיעה מילאו הרצון העז וההתלהבות הגדולה. אך לא כל החמישה-עשר היו חדורים רוח זו. רבים ניגשו מתוך אי-רצון ואי-אמון. אחדים התווכחו ורבו ביניהם על אופן העבודה ועל הרווחים הנשקפים לנו. אני ובן-ישי עבדנו במרץ כשפינו מלא שירה ורגלינו לשות בלי הרף. אחדים הסתלקו, אחדים נאנחו על עבודת פרך זו… מיום ליום נתמעטו העובדים עד שלבסוף נשארנו רק שניים, בן-ישי ואני.
על-פי שבתאי מדהלה נעשתה מלאכת הבניין ברובה בין השמשות לאחר יום עבודה בכרמי המושבה, ונטלו בה חלק נשים וקשישים כאחד. אברהם טביב, מעולי תר"ע לראשון-לציון, מספר בשמץ של קנאה על תימני רחובות, שזכו לבנות בתים לפני כל אחיהם במושבות האחרות ובכך ניצלו "מכל מרעין בישין", ומתאר את עבודת ה"בנאים" התימניים:
עמדו כולם, הגברים והנשים והילדים, ועשו לבנים מחומר ובנו להם בתים, והספיק להם עושרם מארץ תימן לרעפים ועצים בצמצום לצורך חלונות ודלתות פשוטים, כלומר שלא נזקקו לנגר אומן, ועשו בעצמם כל הדרוש בלי מחוגה ומקצועה. לבד הגג, שלא ידעו לעשות בעצמם ויעצום יועציהם לשכור אומן פשוט, לכל הפחות, שלא להפסיד את העבודה אשר טרחו בה. וכן עשו.
בשלב השני נבנו בתים נוספים מ"דבש" - הכינוי לטיט של חומר מעורב בסיד, ששימש כחומר יציקה ובו שיקעו אבנים מן המוכן. בתים אלו נבנו על-ידי ערבים נוצריים מלוד ברחובות מנשה קפרא, שבתאי מדהלה ושבזי דהיום, ובעליהם היו אברהם ושלום עפגין, דוד נדאף, מנשה קפרא, מעודד בן אהרן, נסים בן שלמה כהן ודוד בן שלמה קפרא.
יאיר מדאר-הלוי מתאר את אחד הבתים הראשונים בשכונה, ביתו של חכם אברהם עפג'ין ברחוב מנשה קפרא פינת רחוב יאיר דהיום. הבית נבנה מחומר ומאבני המקום, שנחצבו מגבעת הכורכר המתנשאת עד היום מעל רחוב שבזי. הוא היה בן קומה אחת, פשוט למראה, נמוך ומקורה גג משופע מכוסה רעפי חרס אדומים. היו בו שלושה חדרים קטנים והשירותים הותקנו בצריף מחוץ לבית. אחד החדרים הוקדש לבית-כנסת ושימש גם כחדר לימוד לתינוקות של בית-רבן. חדר שני שימש למגורים, והשלישי - כחדר עבודתו של אברהם עפג'ין, שעסק למחייתו בצורפות בכסף ובזהב.
עד סוף שנת תרע"ג הוקמו בשכונה כעשרים בתים. מהם נבנו מחומר, כמקובל בתימן, חלק מבלוקים ואחרים בבנייה בגדאדית, שהיתה נהוגה במושבות יהודה עד מלחמת העולם הראשונה ולפיה היו מעמידים שלד מקורות עץ, ממלאים את חללן באבני חול ומטייחים את הקירות מבית ומחוץ.
בשטח הכרם שרכשו איכרי רחובות לא היה כדי לספק את כל צורכי הדיור של התימנים. גלי העלייה נמשכו ומספר חסרי הדיור הלך ועלה. פנחס קפרא, שהגיע לרחובות בתשרי תר"ע, מספר, כי באחד מימי החורף הראשון "באה עלינו סערה גדולה וניתכו גשמים עזים וסוחפים. הסוכות שלנו נהרסו כליל ואנו התפזרנו לכל פינות המושבה כשחפצינו על שכמינו לבקש מחסה. מי שזכה להשיג לול או רפת, היה מאושר." בין חסרי הדיור נמנו גם חלק מהעולים הראשונים, שלא זכו לחלקת אדמה. אלו פנו בתחינה לאיכרים שייחלצו לעזרתם תוך שהם רומזים, כי אם לא ייענו בחיוב יהא עליהם למצוא מושבה אחרת. בי"ג בסיוון תרע"א כתב שלום בן סעדיה הכהן לוועד השכונה:
שלמכון יסגי לעלמין אחינו האשכנזים אנשי הוועד מושבה רחובות השם ישמרכם ויגדל מעלתכם אמן. להודיע לכם רבותינו שאתם קיבצתם אותנו תחילה, אנחנו התימנים הראשונים, והבטחתם אותנו בבתים ומגרשים ובניתם לקצת והשאר נתתם להם מגרשים יבנו לעצמם. ואנחנו חפצים אם תבנו לנו כמו [ל]מנשה ודוד סעדיה ומה שיש עליהם תנאים אנחנו נקבל עלינו. ואם לא תבנו, תנו לנו מגרשים ואנחנו נבנה לנו כפי יכולתנו אפילו כמו לולין של תורנגולין ואם לא תתנו לנו, בבקשה שתתנו לנו מכתב, שלא נמצא עמנו לא גזילה ולא גניבה ונלך לאיזה מושבה בארץ-ישראל. אין לנו כוח לישב בלא אחוזה כמו אחינו התימנים ואנחנו באנו ביחד ואתם רשמתם אותנו ביחד…
גם מפרוטוקול הישיבה של ועד המושבה ביום ב', ד' תמוז תר"ע עולה, כי בסוף שנה זו הגיעו תימנים נוספים, שביקשו להתיישב ברחובות והוועד החליט, כי אין מצדו "שום הפרעה להתיישבות התימנים במושבה אולם אמצעים לבניין בתים אין ביד הוועד." בראשית תרע"א פנו התימנים לוועד בתחינה שידאג להם למגורים, אך לא היה בידו אלא לדון בעניין ולהבטיח:
…בקשת התימנים הפועלים במושבה, כאשר צר להם ברפתות אשר ניתן להם לגור שם ויש נשים הרות אשר עתן ללדת, ומבקשים, כי יתנו לאלו דירות על זמן קצר [לפרק זמן קצר] וכן מבקשים כי הוועד יראה להשתדל כי יהיו דירות, כי אי-אפשר להם לגור משפחות אחדות בבית אחד. הוועד מבטיח, כי אך יהיו עובדים חרוצים ישתדל אחר הפסח שיעשו להם סוכות לגור בהן בימי הקיץ ובמשך הקיץ יבקש הוועד אמצעים שיהיו להם דירות.
כעבור שנה, עם הגעת עולי שרעב למושבה, שוב נדרש הוועד למצוקת הדיור של התימנים, ובפרוטוקול מיום כ"א באדר תרע"ב הוחלט:
לפנות את המרתף אשר תחת בית הוועד בשביל התימנים החדשים שבאו למושבה ולעשות רשימה מפורטת מכל המשפחות שבאו מחדש. כן יתנו התחייבות, שמחויבים הם להיכנע תחת כל סדרי וחוקי המושבה הכלליים ככל תושבי המושבה.
אלא שעם כל הרצון הטוב של איכרי רחובות, האמצעים היו בלתי-מספקים ולכן פנו התימנים לפעילי המשרד הארץ-ישראלי. במכתב גדוש בתיאורים מרגשים על מצבם הנואש, ועל-כך שילדיהם מתים בקור הלילה, הם פרטו על מיתרי הרחמים של פעילי המשרד, וייתכן שבעקבות מכתב זה שלח המשרד בתר"ע1910/ את יהושע פלדמן לרחובות לעמוד מקרוב על מצב התימנים שם. ואמנם מעדותו ניתן ללמוד, כי על-אף רצונם של פרנסי רחובות להיטיב את תנאי מגוריהם של התימנים, הרי שהמשימה היתה "כבדה" על תקציב המושבה ורבים התגוררו עדיין בתנאים של תת-דיור. פלדמן התפעם אמנם מהמפגש עם התימנים ומאורחות חייהם המיוחדים, אך היה גם ער לסבלותיהם ולמצוקותיהם של אלו שלא שפר עליהם גורלם ולא קיבלו אדמה לבנות עליה בית:
משפחות רבות עוד התגוללו ב"שואה ומשואה", במרתפים מלאי טחב ומעוטי אור, קנים למחלות שונות. מפני שהכספים אשר בידי זקס לא הספיקו להקים צריפים לכולם. בתימן ישבו בכל-זאת בדירותיהם ופה היו לגרי מרתפים.
ואולם, בצד התיאור הקשה של תנאי הדיור הירודים הגדיר פלדמן את העסקתם של יהודי תימן בעבודת האדמה כניסיון שעלה יפה, ובאור זה הוא מתאר מראות של שעריים במלאת שנה להיווסדה:
בייחוד נעים הביקור בשכונת התימנים ברחובות. אמנם עשרים וחמישה, שבנו שם לעצמם הם פעוטים, צרים ונמוכים מאוד ואין להניח את הדעת אף במקצת בנוגע לדרישות ההיגיינה, באשר בוניהם לא היו מסובלים בכסף ולפיכך קימצו גם בהכרחיות. …כל הבתים האלו מוקפים הם גינות של ירק, או של עצי-פרי, הנעבדות בשקידה עצומה. אלו שקיבלו הלוואות בתור סיוע לבניין הבית מדקדקים בתשלומי החובות בקלים כבחמורים. יותר מזה: כמה וכמה מבין אלו, שבאו לפני שלוש שנים, כבר הספיקו לחסוך להם מעט כסף. כולם עובדים ועושים במלאכה: הבעל - בשדה, בכרם ובפרדס או ביקב, האישה מכבסת ומבשלת אצל האיכרים ואף הילדים מוצאים להם כפעם בפעם עבודה להתגדר בה.
גם "הפועל הצעיר" מחודש כסלו תרע"א/1911 מתרשם, שהפתרון לבעיית המגורים היה רחוק מלענות על צורכי העדה. העיתון דיווח, כי רבים מהפועלים האשכנזיים עזבו את המושבה, דבר שאפשר לחלק מן המשפחות התימניות לשכור את "המעונות הגרועים" שהתפנו אצל האיכרים. ברם, רוב התימנים "יושבים עדיין חינם באורוות ובמרתפים, וכחמש-עשרה משפחות התיישבו בבתים שהמושבה בנתה להם."
ב-1911 ערך דוד בן שלום קפרא, לבקשת ועד המושבה, סקר המפרט את התפלגות המשפחות התימניות על-פי מגוריהן. במסמך נדיר זה מופיעים באופן שיטתי כל בתי-האב על-פי שמות הגברים, הנשים והטף, ומצוינים גילם, עיר מוצאם בתימן ומקום מגוריהם ברחובות. על-פי הסקר התגוררו במושבה, הן בבתי האיכרים והן בבתי שעריים הראשונים, 42 משפחות הכוללות 165 נפשות, מהן 89 נקבות ו-76 זכרים. 7 משפחות באו מהעיר צעדה והן, ככל הנראה, מאלו שנמנו עם עולי תרס"ט/1908. 11 משפחות מוצאן מראזח, 3 משפחות מסאקין ו-21 משפחות מחיידאן. בכלל המתפקדים היו 2 אלמנים, 6 אלמנות, ו-10 יתומים שאומצו על-ידי מכריהם. נתוני הדו"ח מצביעים על גילם הצעיר של העולים, שמתוכם נמנו 80 נפשות עד גיל 30, 75 בני 30 עד 50, ורק 10 בני חמישים ומעלה. בדו"ח זה לא מופיעים עדיין עולי שרעב, שהגיעו כשנה לאחר עריכת המפקד.
הדו"ח מלמד, כי רוב המשפחות - 17 במספר - התגוררו אז עדיין אצל איכרי המושבה. היו בהן משפחות גלוסקין, מיכל לוין, יהושע פורר, גולדין, מילצ'ן, הלל, אייזן ברקל, שמעון קרנברק, קלוינצקי, צבי כהאן, ברמל ומילר. מיעוטן של המשפחות שכנו בבתים שנבנו בשעריים: 14 בבתים משלהן ו-3 משפחות נוספות בחדרים, שקיבלו בשכירות או בחינם בבתי התימנים בשכונה. 4 משפחות התגוררו ברפתות של ועד המושבה ושל אגודת "שומרי תורה", 3 ביקב, ומשפחה אחת ב"בית-המלון".
לפתרון בעיית מגורי התימנים ברחובות נחלצו מספר גופים. המשרד הארץ-ישראלי, שבראשית דרכו נמנע מלקחת אחריות על מגורי העולים מגלויות אחרות, שינה את מדיניותו כלפי התימנים דלי האמצעים והחל להתערב גם בתנאי דיורם. לאחר שליחות יבנאלי, משעמד המשרד על מידת התועלת שתצמח להתיישבות החקלאית מעלייה זו, הוא נרתם לעניין ביתר-שאת. המשרד החל לסייע לעולים בתשלום חלקי בעבור הוצאות נסיעתם לארץ, בקבלתם בנמל, בהעמדת ממונה לקליטתם, בהעברתם למושבות השונות, במציאת מקומות עבודה, וכאמור, גם בבניית בתים וצריפים למענם. מאחר שלא עלה בידי המשרד להדביק בבניית בתים את קצב גידול מספרם של התימנים במושבות, נעשה שימוש בצריפים כמגורים ארעיים. כך הוקמו בשעריים, כמו בשכונות תימניות אחרות בשנת תרע"ב/1912, צריפים ארוכים ("ברקות") ורבי-חדרים, ובכל חדר השתכנה משפחה שלמה. שתי שורות של צריפים ובהן 12 חדרים הוקמו בצלע המזרחית של הגבעה, המיתמרת מעל רחוב שבזי, והדיירים התחלפו כל אימת שהצליחו להשיג מקום מגורים נאות יותר. למרות שקק"ל היתה בעלת הצריפים, היו דיירים שעם עזיבתם מכרו את "זכותם" בדמי-מפתח לעולים חדשים שהגיעו לשכונה. הצריפים כולם פורקו רק בשנת 1944.