טור' אליעזר-ישראל לייזר דוצ'ימינר ז"ל

אלבום תמונות

ארץ-ישראל של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים לא האירה פנים לחלוצים, שבחרו בדרך ההתיישבות החקלאית. למסכת התלאות והייסורים, שהיו מנת חלקם של חלוצי העלייה הראשונה והשנייה, גרמו מחסור בהון בסיסי ובאמצעים כלכליים נאותים, העדר הכשרה חקלאית מתאימה, מספרם המועט במושבות הראשונות, בידוד גיאוגרפי וקשיי תעבורה בארץ לא-נושבת, מחסור במים, תנאי תברואה ירודים, קדחת, ואי-ביטחון בגין הרוב הערבי שישב בארץ. ואולם, בפני החלוצים בני-תימן עמד קושי נוסף, שבו לא התנסו האיכרים בני העלייה הראשונה ואף לא חלוצי העלייה השנייה, אשר עלו לארץ בעקבות פרעות קישינוב (1905-1903) והומל (1904) ולאחר כשלון המהפכה הרוסית (1905). עולי תימן באו מעולם תרבותי שהיה זר ומוזר לחברה ה"אשכנזית" השלטת במושבות, ועל-אף יהדותם נתפסו בעיני רואיהם כקרובים יותר לטיפוס הערבי מאשר לטיפוס היהודי המזרח-אירופי. וכך הם תוארו ב"האחדות" משנת תרע"ב:
התימנים עומדים על מדרגה תרבותית נמוכה מאוד … אפשר כמעט להגיד, כי הם הנם אותם הערבים, רק מבני דת משה. ואולי יהיה בכוח האלמנט הזה לעמוד בפני התחרות הערבים.
הפטרונות המתנשאת, שאפיינה את היחס כלפי התימנים במושבות, הוסיפה קושי על חבלי קליטתם שהיו קשים ממילא. אך קבלת הפנים, שזכו לה ראשוני העולים לרחובות, לא העידה כלל על שצפן להם העתיד. ישראל מזרחי, מחלוצי העלייה הזו, מספר:
בחודש טבת שנת תרס"ז באנו לרחובות. קבלת פנים ערכו לנו מחשובי ומטובי רחובות. תלמידי בית-הספר יצאו לקראתנו. כשראינו את התלמידים בלבושם הנאה, בבריאותם וביופיים, עבר כל יגון ואנחה מאתנו. אך עם דמדומי החמה חזר היגון ובאה האנחה.
ומשה סמילנסקי, איש רחובות, שהתוודע לתימני המושבות בכלל ולתימני רחובות בפרט, מוסיף:
הימים הראשונים במושבות היו קשים לתימנים כקריעת ים סוף. מחסור, עוני, יתמות, היו מנת חלקם. עזובים, מחוסרי פרנסה, מחוסרי הגנה חברתית וציבורית כלשהי, התגוללו באין צל קורה הם ונשיהם וטפם.
זאב סמילנסקי, כתב "הפועל הצעיר" ברחובות, הלין על חוסר יכולתם של האיכרים לקלוט לעבודה של קבע את הפועלים הזמניים, שהגיעו למושבות בעונת הבציר. אבל עם בוא התימנים לרחובות הוא קבע בסיפוק: "מה שלא עשה השכל עשה הזמן." בדבריו תיאר סמילנסקי את קבלת הפנים הלבבית שערכו איכרי רחובות לראשוני התימנים, וציין כי גם איכרי גדרה באו לרחובות, לשכור תימנים שיסייעו להם בעבודת האדמה. עוד מספר הכתב, כי על-סמך הבטחת האיכרים לבנות בתים לתימנים, קראו העולים לאחיהם שנותרו בתימן לעלות ולהצטרף אליהם למושבות.
אלא שלאחר האופוריה באה המציאות וטפחה על פני העולים. ראשית נאלצו התימנים להתמודד עם בעיית המגורים. המשפחות הראשונות שהגיעו לרחובות התגוררו כאמור בסוכות מסוככות בענפי אקליפטוסים במרכז המושבה. אך בעוד שבקיץ היו תנאי דיור ארעיים אלו נסבלים במושגי הימים ההם, הרי שעם בוא החורף והגשמים הם נעשו לבלתי-אפשריים. הפתרון המיידי שניתן לעולים היה מחסה ברפתות, באורוות ובלולים, ובני-המזל "זכו" לדיור במתבנים, במחסנים ובמקלטים - מציאות עגומה, שדוד מדאר סיפר עליה בלשון סאטירית ומרירה:
וצעקנו אצל בני המושבה: אין לנו איפה לחסות מהגשמים ומקור הלילה. … מיד אחד האיכרים, אשר צלצלה נאקת התימני באוזניו, פתח את רפת הבקר שלו והכניס שם בתוכו איזה שלוש-ארבע משפחות, להציל אותם מהקור המתנפל עליהם ומרעיד את כל עצמותם. עד אשר תמצא כל משפחה ומשפחה רפת בפני עצמה להתגולל שם בין רגלי הסוסים וצפיעי הבקר, לקיים מה שנאמר: וגר יהודי עם הסוס, והתימני עם השור ירבץ. רבש"ע [ריבונו של עולם]! כולנו יהודים, כולנו בני-ישראל, בני איש אחד נחנו, ומה נשתנו אלו מאלו, אלו שוכנים בבתים רצופים [מרוצפים], ואלו שוכני בין צפיעי הבקר, בין הזבובים, הפרעושים והפשפשים, ולא חסה עליהם עין. …
מרים נדאף, שהגיעה לרחובות עם בעלה דוד ועם שני ילדיה, מספרת כי כל משפחת עולים "קיבלה" שני אקליפטוסים וביניהם גרו. הפעוטות שכבו על ערסלים שנקשרו בינות לעצים, והמבוגרים ישנו על האדמה. פרנסתם היתה על הבאת מים מנס-ציונה: שלושה פחים בגרוש. בחורף, עם רדת הגשמים, קיבלו מחסה ברפתות האשכנזים. ברפת הביאה מרים לעולם את בנה השלישי. היא מספרת, כי בעת שאחזוה צירי הלידה "החזיקה בכרע הפרה ונאקותיה נבלעו בגעיית הפרות. את הטבור נשכה בשיניה". ארבעה ימים לאחר הלידה החלה מרים לעבוד בבית אייזנברג. תמורת חצי לירה לחודש היא כיבסה, ניקתה ורעתה את הבקר, וכדבריה: "עשינו כל מה שערביות היו עושות."