טור' אליעזר-ישראל לייזר דוצ'ימינר ז"ל

אלבום תמונות

הרב אברהם יצחק קוק (הראי"ה) התוודע לתימני רחובות בעת שנהג לבלות במושבה בחודשי הבציר. בכתביו אודותיהם הוא ייחד להם תיאורים נלבבים: "אנשים מסתפקים במועט מאוד, רובם ככולם בני תורה, כמעט שלא נמצא ביניהם 'עם-הארץ' כלל, וכולם חרדים ויראי ה' מאוד." ומנגד הוקיע את הפועלים האשכנזיים, שאותם כינה "הפסולת דמסיטרא דערב-רב הבאים מרוסיה, שהגרועים שבהם אי-אפשר שתהיה להם אחיזה בארץ-ישראל."
עם נטיית לב שכזו החליט הרב קוק לעשות מעשה ולבסס את אחיזת התימנים ברחובות. בהיותו האפוטרופוס של אגודת "שומרי תורה" במושבה, הוא החכיר לקק"ל מגרש בן 130 דונם מאדמות האגודה, שהוריש לה יעקב ברוידא, ממייסדי המושבה, ובתנאי שהאדמה תשמש לבניית מגורים לתימנים. בתשרי תרע"ג נחתם זכרון דברים בין הרב קוק ובין יעקב טהון, בא-כוח הקק"ל, ובו הוסכם, כי המגרש יוחכר לקק"ל לזמן בלתי-מוגבל וזו תשלם דמי חכירה בסך 600 פרנק לשנה, אך תעמוד לה הזכות לשלם סכום חד-פעמי בסך 12,000 פרנק ובכך "יקום המגרש לנחלת עולם לחברת 'קרן קיימת לישראל' בתור קניין עצמי". בעסקה זו שימש קלמן גבריאלוב מרחובות כמתווך, ובתמורה קיבל זכות לרכוש חלקה מאדמות "שומרי תורה" (בזאת מובן מיקומו של פרדס גבריאלוב בגבול שכונת שעריים). לימים נרכשה האדמה על-ידי התימנים בעסקה שנעשתה - כרבות אחרות - בעידודו ובתמיכתו של אפרים זקס, שזכה לכינוי "אבי התימנים".
לאחר חתימת חוזה החכירה הגיעו לאוזני הרב קוק שמועות, כי בכוונת המשרד הארץ-ישראלי לעשות שימוש באדמות לטובת פועלים אשכנזיים, ובמכתב מחשוון תרע"ג/1912 הוא הזדרז והזהיר את המשרד:
הגיעני מרחובות מכתב, שבו כתוב, שהמגרש אשר עשינו בינינו חוזה לבנות עליו בתים בשביל התימנים, חפצים לבנות עליו בתים בשביל פועלים אשכנזיים. הנני מתכבד בזה להודיע לכבוד המשרד, שכל עיקר החוזה שלנו בנוי הוא דווקא על תנאי זה, למטרה של התיישבות הפועלים התימניים, שזה היה תמיד כל דברינו בעת אשר החילונו לדבר בעניין זה. הנני מחכה לתשובתם הנכבדה להרגיע רוחי, שהמטרה שאליה כיוונו מראש לא תשתנה, והמגרש הנ"ל יתיישב רק בפועלים תימניים.
בין אם היתה אמת בשמועות אלו ובין אם לאו, הרי שכבר בשנת 1913, על-פי מכתב של יעקב טהון, בוצעה חלוקה של האדמה ל-43 משפחות תימנים ששילמו דמי קדימה, ו-21 מהן אף קיבלו הלוואות לבניין בתים. ד"ר מוסקוביץ', רופא המושבה, קיבל על עצמו לגבות את התשלומים מהתימנים. ואולם, כל אלו לא פתרו לאלתר את מצוקת הדיור. הבנייה היתה מותנית בהסכמי חכירה ובמימון עצמי, ואמנם היו שלקחו הלוואות מהמשרד הארץ-ישראלי. עד חורף תרע"ד/1914 בנו כ-15 איש צריפים מעץ, אך אלו, על-פי עדות "הפועל הצעיר", "אינם יכולים לשמש אפילו לאנשים המלובשים כהוגן, ומה גם לתימנים שהולכים חצי ערומים". לפיכך העדיפו רוב התימנים לדחות את הבנייה ולהמשיך להתגורר ברפתות ובמחסנים, ובכך לחסוך כסף שיאפשר להם לבנות בקיץ בתי-אבן ראויים למגורים. אלא שבשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, ובניית שעריים נקטעה. תושבי רחובות בכלל, והתימנים בפרט, היו עסוקים בלהציל עצמם מתגרת ידם של התורכים, מאימת גירוש ומחרפת רעב. רק בתום המלחמה ובשוב החיים למסלולם התחדשה חלוקת האדמות של "שומרי תורה", אך זו התנהלה בעצלתיים ולעתים אף בחוסר יעילות. צבי סוחובולסקי, ששימש כראש ועד הפועלים ברחובות, מונה שלא בידיעתו כנציג המשרד הארץ-ישראלי לטפל בדיור התימנים, ובכסלו תר"ף/1920 הוא פנה למשרד הארץ-ישראלי:
ועד שכונת התימנים ברחובות סיפר לי, כי עניתם לשליחים ששלחו ליפו בדבר חלוקת האדמה של 'שומרי תורה', כי מסרתם את העניין לי. אני עד היום לא קיבלתי עוד שום הוראות מכם בדבר זה ומן הראוי היה לגמור בחלוקה מפני שחבל על הזמן העובר לבטלה. … מתפלא אני שאין אתם שולחים לי את הכסף בשביל התימנים שהחלטתם לתת להם הלוואות ואני מקווה שתשלחו בהקדם האפשרי.
דומה היה שהטיפול עולה על דרך המלך, אלא שאז נתגלעה מחלוקת בין אגודת "שומרי תורה" ובין קק"ל בנוגע לרכישת האדמות, וחלוקתן לתימני שעריים השתהתה עוד כשש שנים. בכ"ה בסיוון תרפ"ד/1924, במכתב לקק"ל, מתאר פנחס קפרא את הקיפאון ומציין, כי למרות שקק"ל רכשה את האדמות בעבור התימנים כבר בשנת תרע"ה/1915, הרי שאין היא נוהגת מנהג בעלים בשטח. קפרא מאשים את קק"ל בכך שאיננה מפקחת על האדמות ובעובדה שחלק מתושבי השכונה "מתנהגים על האדמה כעל אדמת הפקר". הוא מזכיר כי ארבע שנים קודם לכן "התפרץ רוב השכונה על האדמה וגרם להפסדות מרובות", והוא דורש מקק"ל למנות נציג מוסמך מטעמה לפקח על האדמות ולהזהיר פורצי גדר מפני עשיית שימוש באדמה הציבורית.
נשאלת כמובן השאלה, מדוע נהגה קק"ל שלא כדרכה והתנערה ממימוש ריבונותה על אדמותיה של אגודת "שומרי תורה", עד כי תימנים שפנו וביקשו רשיון לבנייה נענו, כי עליהם לפנות ל"שומרי תורה", ובה-בעת הודיעה קק"ל לאגודה "להשתוות באופן ישיר עם תושבי שעריים ואנו מצדנו מסתלקים לגמרי מכל העניין הזה."
מסתבר, כי סלע המחלוקת בין קק"ל לאגודת "שומרי תורה" היה גובה הסכום שעל קק"ל לשלם בעבור זכות הרכישה, וכן גובה הריבית המצטברת. קק"ל שילמה לאגודה דמי חכירה עד שנת תרפ"א/1921 ואז ביקשה לממש את זכותה ולרכוש את האדמה, אך נתקלה בהשהיית העניין מצד האגודה. בשנת 1924 היא סירבה לשלם לאגודה את המחיר שדרשה, בטענה שזו האחרונה השהתה את הרכישה בניגוד לחוזה החתום עמה. עוד עיכוב חל בשל סכום המס, שנדרשה קק"ל לשלם למועצת רחובות בגין השנים שעברו מאז נחכרה האדמה מ"שומרי תורה". ואולם, סוף טוב - הכול טוב: ב-12.5.24 יושבה המחלוקת, והאדמה עברה לבעלות קק"ל תמורת סכום של 12,000 לירות.
חרף הסייג שהטיל הרב קוק על ייעוד האדמה - לתימנים בלבד - נראה, כי המשרד הארץ-ישראלי לא דקדק בעניין ובמרוצת התהליך הוא החכיר שטחים מתוך אדמה זו גם לאישים שאינם בני-תימן. במזכר של אלכסנדר נורדשטיין למשרד הארץ-ישראלי משנת תרע"ט הוא מודיע, כי הוא מוסר למשרד את כל זכויותיו כחוכר בעשרה דונמים כרם בשכונת התימנים, ומציין כי את הבית אשר בנה שם הוא מכר לדוד נדאף, בא-כוח התימנים בשכונה.
אדמת "שומרי תורה" השתרעה ברובה משני צדדיו של רחוב אמוראים של ימינו ושטחה, כאמור, היה כמאה ושלושים דונם. מתוך השטח הופרשו 12 דונם לצורכי ציבור ויתר השטח חולק ל-68 מגרשים, והבתים שנבנו עליהם הביאו להתפתחות השכונה לכיוון דרום-מזרח. האדמה הוחכרה ל-43 משפחות ולתקופה בת ארבעים ותשע שנים תמורת "מאה עשרים פרנק למגרש ששולמו לקרן הקיימת לישראל בתשלומים של עשרים פרנק לשנה, במשך שש שנם מיום הקניה". 15 מגרשים הוחכרו לעולי שרעב שהגיעו לרחובות בשנת 1912, ואלו הקימו את בתיהם ברחוב שומרי תורה, שמדרום לרחוב שבזי. 21 משפחות קיבלו כאמור הלוואות לבניין בתים וד"ר מוסקוביץ', שהיה גם פעיל במשרד הארץ-ישראלי, התמנה כנציג המשרד לגביית התשלומים. בחוזה החכירה מומש הלכה למעשה העקרון של בעלות הלאום על הקרקע:
הקונה אינו רשאי למכור לאחרים חלק מהמגרש הזה; הקונה אינו רשאי למכור את כל המגרש בלי רשות ועד המושבה וד"ר רופין; הקונה אינו רשאי לבנות על מגרש זה בטרם שיודיע לועד המושבה ולד"ר רופין; [הקונה] מתחייב לקבל עליו את כל תקנות המושבה והתשלומין שיגיעו על חלקו להוצאות המושבה ומיסי הממשלה; לשלם תרומה לאומית לקרן [קיימת] [ל]ישראל לאחר גמר התשלומים בעד המגרש - פרנק אחד מידי שנה בשנה.
ככלל ניתן לציין, כי נציגי המשרד התחשבו במצבם הכלכלי של התימנים. בשנים הראשונות הם לא נהגו עמם בקפדנות יתירה ורק בסופו של דבר התעקשו, כי החוב ישולם עד תום. כך למשל חברת "אנגלו-פלשתינה" (אפ"ק), שנתנה הלוואות לבניית בתים לתימנים, פנתה ב-18 בספטמבר 1913 לוועד המושבה בבקשה, שידאג לגבות כספים ממי שלא פרעו את חובם. החברה הדגישה, כי בעבר היא נעתרה לבקשת קק"ל לסייע במתן כספים כדי להיטיב עם מעמד הפועלים, ומלשון הבקשה עולה, כי הוועד הבטיח בזמנו לסייע בגביית החוב במועד פרעונו. החברה ציינה, כי היא מקבלת מקק"ל חמישה פרנקים בשנה מכל לווה "בתור קומיסיון", אך היא מבינה כי הגבייה תגרום לוועד טרחה וביטול זמן, ועל-כן היא מציעה לתת לו מחצית מהקומיסיון. עוד מבקשת החברה מהוועד, כי מי שלא יפרע את חובו כעבור חודש ימים, תינתן הרשות לוועד להרחיקו מהבית "למען ידעו אחרים וייזהרו להיות דייקנים בסילוק תשלומיהם".
ואמנם התימנים התקשו לעמוד בתשלום חובותיהם. על-פי מכתבו לוועד המושבה בכ"ד בתמוז תרע"ו/1916 ניאות יעקב טהון לשלם לוועד 20 לירות תורכיות על חשבון חובם של התימנים, אך הדגיש, כי אלו ייחשבו כמקדמה ועל ועד המושבה להביא את החוב "לידי גוביינא". פנחס קפרא מספר, כי כחבר הוועד של השכונה ההולכת ונבנית הוא נתבקש להיות המורשה מטעם קק"ל לגביית החובות בשנת תרפ"ד/1924. כאמצעי אכיפה הוא קיבל מוועד המושבה ייפוי-כוח, שהתיר לו לפעול בקרב האיכרים שהעסיקו תימנים בשדותיהם, ולעכב את תשלום משכורותיהם של בעלי החוב, בני העדה התימנית.
המשרד הארץ-ישראלי לא הסתפק ברכישתן של אדמות "שומרי תורה", אלא גם העניק לתימנים הלוואות לבניית בתים או לתיקון בתים קיימים. בשנת תרע"ט/1919 הקציב המשרד 380 לירות לתיקון כעשרים בתי קרשים בשעריים על-ידי מילוי הקירות באבנים ובטיח. וכך דיווח "הפועל הצעיר": "לשמחת התימנים, גרי הבתים המתוקנים, אין קץ, כי סוף-סוף יכולים גם הם לגור כבני-אדם מבלי שהרוחות והגשמים יטרידום בחורף ויביאו עליהם ועל ילדיהם הצטננות ומחלות שונות." אלא שיוזמה זו היתה בבחינת "אין הקומץ משביע את הארי". התיקונים סיפקו אמנם הצלה פורתא, אך שאלת צפיפות הדיור בשכונה לא נפתרה. ברוב הבתים ששטחם היה 5-4 מ"ר התגוררו חמש עד שמונה נפשות, ומשפחות נוספות התגוללו במושבה בתנאי תת-דיור, ובלשון "הפועל הצעיר" - ב"מאורות כלבים". יתר על-כן, בשכונה שבה התגוררו למעלה מ-300 נפש לא נבנה כל בית-ציבור - לא בית-ספר, לא בית-מרקחת, לא בית-מרחץ ואף לא בית-כנסת, אם כי באורח אירוני הוזמן הוועד של שעריים, עם עוד גופים, לחתום בז' באדר תרע"ב על מגילת היסוד של בניין "בית-העם", שנבנה במושבה. "בית-העם" נבנה הרחק מהשכונה, ובמציאות של הימים ההם לא היו לתימנים חלק ונחלה בו. בהזמנת נציגיהם לחתום על מגילת היסוד היתה מראית עין של שותפות בנכס ציבורי, ותו-לא.