קצין רפואה יאן קוזין ז"ל

קורות חיים

בנם היחיד של אוטיליה והרברט. נולד ביום כ"ט בשבט תשט"ו (21.2.1955) בבוקרשׂט שברומניה.

המשפחה – יאן, הוריו ודודיו – התגוררו בבֵית מידות פרטי במרכז בוקרשׂט. אביו עבד כמרצה למתמטיקה בטכניון בבוקרשׂט והאם הייתה כתבת עיתונות.

כינויו של יאן בבית הוריו היה ניקֶה Nikeh)). הוא גדל ולמד במסגרת חינוך פרטית מזרח אירופאית נוקשה שנקראת "דויטשה שוּלֶה" – גן ובית ספר גרמני בבוקרשׂט – שם כמובן למד גם גרמנית. יאן היה תלמיד טוב, ממושמע ושקט. המקצוע היחידי בו התקשה היה מתמטיקה, ומגינת ליבו של האב המתמטיקאי.

בשעות הפנאי הוא נהנה מהחלקה על הקרח ומהוקי קרח, ועשה זאת במשך כל ימות החורף. יאן אהב מאוד את חוברות הקומיקס בכיכובו של הגיבור הגאלי "אסטריקס", ומהן למד את השפה הצרפתית. היה לו כישרון אדיר לשפות, והוא ידע צרפתית, גרמנית, רומנית, אנגלית, יידיש ועברית.

משפחת קוזין הגישה בקשת היתר לעלייה ארצה כבר בשנת 1952, עוד בטרם יאן נולד. אך הם היו מסורבי עלייה, כמו רבים מיהודי רומניה הקומוניסטית. ההיתר הגיע רק בשנת 1970, שמונה-עשרה שנה לאחר שהוגשה הבקשה.

יאן עלה לישראל עם משפחתו בשנת תשל"א (ינואר 1970), בגיל חמש-עשרה, ורכש במהירות את השפה העברית. המשפחה התגוררה כשנה בבית העולים "בית ברודצקי" ברמת אביב שבתל-אביב, ואחר כך עברה לגור בבת-ים. יאן למד בתיכון "אלמגור" בחולון ואת בחינות הבגרות עבר בתיכון אקסטרני.

הוא התגייס לצה"ל אחרי מלחמת יום כיפור, ב-7 בפברואר 1974, ושירת בחיל האוויר כמדריך אב"כ (אטומי, ביולוגי, כימי); הוא שירת שלוש שנים בשירות חובה ועוד חצי שנה בשירות קבע. במהלך שירותו הצבאי קיבל יאן תעודות הצטיינות על תִפקודו.

בתום השירות הצבאי נסע יאן לרומניה ללמוד רפואת שיניים באוניברסיטת בוקרשׂט, בעת לימודיו באוניברסיטה הכיר את כרמלה, לימים רעייתו. התברר להם שבילדותם הם למדו באותו בית ספר. לכרמלה, עקב היותה נתינה רומנית, לא ניתנה האפשרות להתחתן עם יאן האזרח הזר וגם לא לעלות ארצה. רק לאחר מהמורות וקשיים, ולאחר שממשלת ארצות הברית "פדתה" את כרמלה ואת אימה, הן עלו לישראל ביולי 1980. כעבור כחודשיים מעלייתן נערכה חתונתם של יאן ובחירת ליבו.

לאחר שנישאו המשיך יאן בלימודי הרפואה ברומניה והתנתק מרעייתו לשנתיים, בהן נשארה כרמלה בישראל. ב-1982 הוא שב לישראל והחל לעבוד כרופא שיניים בקופת חולים כללית בקריית אונו ובבני ברק, וב-1984 פתח קליניקה עצמאית ביהוד עם מיכאל שרון חברו.

חבר נאמן, צנוע ועניו היה יאן; איש שיחה מעניין ומרתק; ציני, בעל חוש הומור משובח, מצחיק ומשעשע.

יאן היה בן מסור להוריו. כבן זוג הוא היה בעל וחבר, שחלק עם כרמלה בדיחות פרטיות, ולפעמים צחקו כל כך עד שאי היה אפשר להרגיע את הצחוק. במשפחה שהקים הוא כונה קוֹזִין ופוּפוּ.

הוא אהב את ילדיו סיגלית ויניר בדרכו הייחודית; העשיר אותם בידע הכללי הרב שצבר, ונהנה לבלות עימם בחוף הים ובנסיעות לירושלים.

כחובב בעלי חיים גידל יאן עם בני המשפחה כלב ושישה חתולים בעת ובעונה אחת.

הוא אהב מאוד ללמוד, וכשלמד עשה זאת במלוא הרצינות. יאן אהב לקרוא והתעניין במדע פופולארי, בייחוד גילה עניין במכוניות לסוגיהן, ובהתפתחות כלי רכב וטכנולוגיה. הוא גם ידע להעריך שעונים איכותיים, היה חובב טניס והחלקה על הקרח.

הוא היה אדם נדיב ומלא חמלה לנזקקים. בתחום עיסוקו היה רופא רגיש, ועבד שעות רבות מאוד. הוא היה מקצוען אמיתי שזכה לאהדת מטופליו. הישגיו המקצועיים והצלחותיו – קטנות כגדולות – שימחו אותו.

לאחר סיום לימודיו ברפואת שיניים שירת יאן בשירות מילואים פעיל. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה שנקראה בראשיתה מלחמת של"ג, מלחמת שלום הגליל, שירת יאן במילואים בלבנון ונתן שירות מיטבי ללוחמים.

קצין רפואה יאן קוזין נפל בעת שירות המילואים האחרון שלו ביום כ"א בחשוון תשס"ג (27.10.2002). בן ארבעים ושבע היה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה. הותיר אחריו אישה – כרמלה, שני ילדים – סיגלית ויניר, ואב – הרברט.

על מצבתו חקקה המשפחה שורה משיר של להקת "החיפושיות":

"Because the sky is blue, it makes me cry"

בנו יניר ספד לו בלוויה: "אבא! אני עדיין לא תופס שזה אתה שנעלמת, הלכת ולא תחזור. אני בטוח שלא חשבת שזה יהיה ככה, אף אחד לא יכול להאמין, כולם בטוחים שזו עוד בדיחה שחורה שלך ושעוד רגע אתה תבוא ותשאל מה כל האנשים האלה עושים פה. תמיד אמרת לי שאני מפונק ולא יודע לקחת אחריות, והנה עכשיו אני לוקח את האחריות הזו לשמור על המשפחה. לא פלא שזה קרה לך ליד מקום העבודה, כי העבודה הייתה חייך. כולם תמיד היו אומרים: 'זה? זה רופא עם ידי זהב, רק אליו אני בא!' ועכשיו כל החברים יגידו: 'איפה ניקֶה עם הבדיחות הלא מצחיקות שלו?' אבל זהו, הגעת למקום שכל כך פחדת ממנו, אני רק מקווה שתמצא את השקט והשלווה שכל כך חיפשת ורצית. עכשיו נשארנו שלושתנו ביחד, אבל לבד. אימא – 'סימונה', סיגלית – 'יאשר' ואני – 'בושו'. מה שהכי מוזר זה שמתגעגעים לדברים שהכי עִצְבֵּנו והרגיזו, לכל הדברים המציקים שהיית אומר, אבל זה היית אתה וזה חסר. תמיד היית כאן כדי לשמור על ה'באלאנס' שלנו, להחזיר אותנו לקרקע. אני מקווה שעכשיו אתה שָלֵו ורגוע, אוהבים".