סמל יוסף יוסי בן מוחא ז"ל

קורות חיים

בן מזל ואהרון. יוסף (יוסי) נולד בחיפה, בשכונת קריית שמואל שבצפון העיר, ביום ג' בשבט תשל"ט (31.1.1979). ילד סנדויץ אח צעיר לחנה ואח בוגר לכפיר.

יוסי נולד עם כף רגל מוטה, ובגיל צעיר עבר ניתוח ליישור כף הרגל והעצם. הוא החלים לחלוטין, וגדל כילד טוב וממושמע אך גם חובב גדול של תעלולים והצחקות. כך למשל אהב להתקרב אל אימו כשהיא נחה ולנשוף באוזנה ככלבלב, או שאהב לשחק בגפרורים עם חבריו – אך הכול עשה ברוח טובה, ידע להתנצל אם הפריע ותמיד הקפיד לנקות אחריו ולהחזיר את המצב לקדמותו.

יוסי גדל והתחנך בקריית שמואל. הוא למד עד כיתה ח' בבית ספר ממלכתי-דתי "אהרון הרא"ה", ואז עבר ללמוד בישיבת "מגדל אור" של הרב גרוסמן במגדל העמק, כעבור שנתיים בישיבה שב לחיפה, וסיים את לימודיו התיכוניים בתיכון העירוני קריית חיים, במגמת מכונאות רכב.

ליוסי היה קשר מצוין עם כל בני משפחתו, ובכל מעשיו הוא הביא גאווה רבה להוריו, לאחיו ולכל המשפחה. בייחוד היה קשור לחני אחותו הבכורה, שלא פעם עזרה לו בכסף או נתנה לו את הרכב שלה. מגיל צעיר יוסי הבין את המצב הכלכלי בבית, הסתפק במועט כדי לא להכביד ומשבגר יצא לעבוד כדי לעזור למשפחה. בהיותו חרוץ מאוד הוא מצא עד מהרה עבודה כשליח בפיצריה, ומשכר עבודה זו מימן לעצמו לימודי נהיגה, עבר טסט ראשון ובכספו קנה מכונית פיאט 127 ששימשה אותו ואת חבריו בבילוייהם הרבים. חסכונותיו אף נוצלו לטיול בקפריסין שערך לפני הגיוס לצה"ל.

יוסי גדל והיה לצעיר מקובל מאוד בחברה, תמיד מוקף בחברים שעם כולם הקפיד לשמור על יחסים טובים. "שמחת החיים שלו הייתה כל כך מדבקת", סיפר אחיו, "שאין מסיבה, שמחה, אירוע או כל מפגש שהיו מתקיימים בלעדיו. ויעידו על כך כל האנשים שהיו במחיצתו".

יוסי היה בעל נשמה של ילד, אוהב לרקוד ולבלות ונהנה ממעשי שטות למיניהם, אך גם אדם בוגר לגילו שהרבה לעזור לאחרים בכל עת ובכל צורך, ולא פעם ויתר על זכויותיו למען חבריו. הוא ידע להיות חבר טוב, חכם וישר ולפשר בין חברים שהסתכסכו, תמיד דיבר אמת ושנא לשמוע דבר שקר. "חבר יקר שתמיד מקשיב, שתמיד שם בשבילך", תיאר שני, חבר של יוסי, "תודה שהיית שם בשבילנו בכל דקה ובכל טלפון".

יוסי אהב מאוד ספורט לסוגיו. הוא שיחק כדורגל באופן קבוע, גם בחופשות מהצבא, ובילה הרבה בים עם חברים. סיפרה ענבל, חברה של יוסי: "כל כך הרבה זיכרונות טובים, מצחיקים, כמו שאתה היית, חבר אמיתי, דואג, אוהב. אני זוכרת איך ישבנו מתחת לבית שלי בלילה לפני שהתגייסת ושיחקנו קלפים כל הלילה כי התרגשת מכדי ללכת לישון. ואני זוכרת איך במועדונים תמיד צעקת 'אני מסטול' ותמיד תמיד הקמת אותנו לרקוד, גם כשנגמר לי הכוח".

יוסי התגייס לצבא ביום 14.10.1997. כיוון שסיים לימודי מכונאות רכב היה מיועד לשיבוץ בתחום זה, אך מגיל צעיר ליווה אותו חלום גדול - לשרת כחייל קרבי בחטיבת גולני – והוא התנגד לשיבוץ כמכונאי. יוסי התעקש, למרות שלא היה חייב בשירות קרבי. הוא אף ישב זמן מה בכלא צבאי ואכן הצליח, ושובץ לפלחי"ק – פלוגת הקשר של גולני.

מתחילת אימוניו יוסי בלט במוטיבציה שלו לשרת, הוא תמיד צעד ראשון, הוביל את החבר'ה, התנדב לסחוב אלונקה או להישאר בשבתות. יוסי סיים בהצלחה את האימונים והיה לוחם ואלחוטן בפלוגה, כשהוא ממשיך לטפח חלום נוסף שלו - לעבור מפלוגת הקשר לפלוגת לוחמים בגדוד 51. יוסי היה גאה מאוד בשירותו, ובמהלכו התקדם לדרגת רב-טוראי. למרות השירות הקשה הצליח יוסי לנצל את החופשות כדי לצאת לעבוד, ואת כל שכרו העביר למשפחתו.

יוסי נפל בקרב בלבנון ביום כ"ח בחשוון תשנ"ט (16.11.1998). בבוקר אותו יום יצא הכוח ששהה במוצב בדרום לבנון לפעילות, כשיוסי צועד בראש הכוח. בהתפוצצות מטען צד שהונח סמוך לגדר המוצב נפגע יוסי אנושות, הוא הועבר במסוק לבית החולים בצפת אך למרות מאמצי הצוות הרפואי נפטר מפצעיו כעבור כמה שעות.

עם יוסי נפלו סמל נחום אלה וסמל רז פרומוביץ.

יוסי היה בן תשע-עשרה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית ים. הותיר אחריו הורים, אחות ואח.

יוסי הועלה אחרי נפילתו לדרגת סמל.

בני המשפחה ערכו ערב לזכר יוסי וכינסו באלבום את הדברים שנשאו הנוכחים, בני משפחה וחברים, ובהם זיכרונות אודות יוסי שהכירו ודברי פרידה. בפתח האלבום כתב אחיו של יוסי: "אני אשמח שבספר זה ייכתבו זיכרונות של כל אחד ואחד מכם, שירכיבו את הפאזל הכל כך גדול – יוסי בן מוחא. ילד שאהב כל כך את כל חבריו, משפחתו, חבריו לצבא, ילד שאהב לכתוב ... תודה שאתם משתפים אותנו בזיכרונותיכם, כי הסיפורים והזיכרונות משאירים לנו את יוסי חי ובועט – בליבנו, בראשנו ובנשמותינו."

כתבה ענבל, חברה: "יוסי, כמו שכתבתי אליך בעבר אני כותבת גם עכשיו. אני מקווה שטוב לך איפה שלא תהיה, ואני יודעת ובטוחה שאתה שומר עלינו מלמעלה, על החברים, על המשפחה. הלוואי והיינו יכולים גם לשמור עליך."

הילה, חברה של יוסי, כתבה: "שנים עברו וכאילו זה היה אתמול. לפעמים אפילו שיר או צחוק ברקע מזכירים אותו. להיזכר ברגעים, בחיבוק, במציצות בצוואר (רק יוסי אהב לעשות לנו את זה), בצחוקים הבלתי פוסקים על כל שטות ... אז רק שתדעו משפחה יקרה, וגם אתה יוסי, שאנחנו חושבים עליך בכל דקה. אפילו לפני שהתחתנתי סיפרתי לבעלי על החבר הטוב, המקסים והמצחיק שהפסדנו."

עוזי, חבר של יוסי, כתב: "אני מנסה לחשוב איך היו החיים אם היית. בטוח מצחיקים ... דבר אחד אני בטוח, שעדיין היית נשאר אחי בנפש, היינו עדיין מתייעצים ומשתפים הכול אחד עם השני. אני תמיד אזכור אותך וממך את הצחוקים, השיגועים, המסיבות והחברות. תמיד אני אזכור אותך, בכל דבר שאעשה."

כתב אדם, חבר של יוסי: "כותב אני מדף רטוב / דמעותי מלב כאוב / כמו הגשם הן זולגות / מדפדף בין התמונות / שוב עולים בי זיכרונות. // ... גלגל כאב שמסתובב / הזמן זורע פרחי כאב / אותך זוכר תמיד אוהב / תמיד אצלי עמוק בלב. // ... לא יכול לשכוח... לא / לילות יושב ובוכה / לא יכול לסלוח... לא / לילות יושב ומחכה. // הצער מטשטש מציאות כשנפלת / הכאב לא מפסיק מאז שאבדת / באותו רגע של גורל פרסת כנפיים / באותו לילה כאוב עלית לשמים."

כתבה דיקלה, בת דודה של יוסי: "אתה כל כך חסר, הנוכחות שלך, הצחוקים שלך, החיוך הכובש, הרחרוחים שלך ... אני כל הזמן מנסה לתאר איך היו נראים החיים איתך ולא בלעדיך, ואין לי ספק שהיה הרבה יותר מעניין, הרבה יותר מצחיק ומשעשע ואין לי ספק שהיינו נשארים לא רק בני דודים אלא ידידים וחברים טובים בנפש כמו שהיינו אז ... אני רוצה לבקש ממך שתשמור עלינו מלמעלה, ואני בטוחה שאתה ממשיך לחייך ולשמוח גם שם למעלה."

יוסי מונצח באתר הזיכרון של חטיבת גולני בצומת גולני בצפון, ובאתר הזיכרון לבני שכונת קריית שמואל בחיפה.