הגבול הסורי היה שקט יחסית בשנים 1967-1968, להוציא חדירות מעטות של מחבלים מאירגון א-צאעקה, שבפיקוד הצבא הסורי. בפברואר 1969 חל שינוי במצב כאשר עלה מספר חדירות המחבלים, שביצעו בעיקר מיקושים אך הפעילו גם יחידות גדולות בנות 15-25 מחבלים. צה"ל הגיב בתקיפות מן האויר על בסיסי פת"ח. לאחר כנס הרמטכ"לים הערביים בדמשק ב-8.7.69 שהוחלט בו להפעיל את החזית המזרחית, נכנס הצבא הסורי לפעולה. צה"ל הגיב בתקיפת שיירת תותחים סורית בצפון ירדן ובסיס מחבלים במורדות החרמון. הסורים השיבו בהפצצת מוצב החרמון ובהפגזה ארטילרית לאורך קו הגבול. במרס 1970 החלו הסורים להפעיל יחידות קומנדו והציבו מארבים רבים לסיורים ולכלי רכב בגולן. צה"ל החליט לפעול בדומה לחזית המצרית ותקף מטרות בעומק סוריה וכן ביצע "יום קרב" נגד המערך הסורי בגזרת כדנה-צידא. הסורים ספגו מהלומה עזה אך המשיכו בהתקפותיהם. בחודש יוני אף הגבירו את הפגזותיהם על ישובים ומוצבים והמצב התדרדר למלחמה גלויה. כדי למנוע הסלמה נוספת בחזית המזרחית פעל צה"ל בתקיפות וב"מלחמת שלושת הימים" הנחית מהלומה קשה על הצבא הסורי. מכאן ואילך רגעה החזית. עם כניסת הפסקת האש לתוקפה ב-7.8.70 עקב "יוזמת רוג'רס" הכריזו הסורים כי הם דוחים אותה, אך קיבלוה למעשה. רק יחידות המחבלים הוסיפו לפעול בגבול הסורי וגם פעילותם צומצמה.