רב"ט אברהם כודריה ז"ל

בסדום לא היו מקורות מים והמערכת היתה תלויה
במקורות שמחוץ לשטח הזיכיון, בבקעת צוער. מים
לשטיפת הבריכות הוזרמו מנחל זרד (ואדי אל-חצא)
שבעבר-הירדן; מים לבית-החרושת הוזרמו ממעיינות
עין-ערוס (עין-תמר) ובידה (עין-הכיכר), שהיו בדרום
הכיכר, בתחום ארץ-ישראל. ומים למחיה הושטו בשנים
הראשונות בסירה ממעיינות א-צאפי. בשנת 1932, עם
ירידת מפלס מי הים, נחשף מעיין מים חיים במרחק של
כ-1,500 מ' מהחוף, ובעל זרוע מקומי, שטען לגילויו,
השתלט עליו וגם טבע בו את שמו: "ביר ח'וח'ן". כדי
למנוע הפרעות מצדו, נשכר ח'וח'ן לעבודה בחברת
האשלג כשומר. ממשלת עבר-הירדן אישרה לחברה לשאוב
מים מהמעיין, ולהניח צינור מהמעיין אל המחנה בסדום.

הצינור, שישה קילומטרים אורכו, הונח בשנת 1937 על
קרקעית הים. באמצעות "מגדל כנפי הרוח" הופקה
אנרגיה להפעלת משאבה שדחפה את המים אל המחנה.

בשנת 1944 חובר גם מעיין אחר לקו והותקן צינור נוסף,
שהוליך את המים עד למחנה בכוח הכובד.

בימי המתח שלאחר ההכרזה על חלוקת הארץ, בנובמבר
1947, הופסקה מדי פעם בפעם הזרמת המים מעין-ח'וח'ן,
אם בזדון ואם בגלל השיטפונות, עד לניתוקם הסופי
במאי 1948. אנשי המחנה ניסו לספק מים ממקורות
אלטרנטיביים, מנחל ארנון ומעין-בוקק, ואף ניסו, בלא
הצלחה, להשתלט על המקורות בא-צאפי. בלית ברירה
נאלצו האנשים להשתמש במים שנבעו במעיינות
עין-ערוס ובידה, שהיו באיכות ירודה, ובדרך-כלל הוזרמו
לבית-החרושת.