רקע כללי: ב-ה' באייר תשכ"ז, 15 במאי 1967, ביום חג העצמאות של מדינת ישראל, הורה נשיא מצרים דאז גאמל עבדול נאצר לכוחותיו, לצלוח את תעלת סואץ, להיכנס לסיני ולהתפרס לאורך גבול ישראל.
כך החל כדור השלג להתגלגל במהירות כשכל שאר צבאות ערב מצטרפים למצור ולהכנות למלחמה נגדנו. ב-23.5.67 חסם נאצר את מיצרי טיראן, מול שארם-א-שייח, בפני שייט ישראלי והטיל בכך הסגר ימי על חופה הדרומי של ישראל ועל נמל אילת.
למרות שמעשים אלו היו בבחינת "עילות למלחמה" ניסתה ממשלת ישראל, בראשותו של לוי אשכול, במשך שלושה שבועות, לפתור את המשבר בדרכים מדיניות, אך ללא הועיל. בארץ הוקמה, לראשונה, ממשלת אחדות לאומית וצה"ל, במשך תקופת ההמתנה, השלים את תוכניותיו ואת היערכותו לקראת המערכה הצפויה. בשחר יום ב', ה-5 ביוני 1967 יצאו כוחות צה"ל למתקפת מנע בכל החזיתות כדי למנוע מהערבים לתקוף ראשונים ולהפתיענו. כך פרצה מלחמת ששת הימים.
המצב בגזרת ירושלים - במשך 19 שנים מאז מלחמת העצמאות הייתה ירושלים עיר
חצויה. עיר ובליבה חומה, אשר חצצה בין שכונות ועמדות לכל אורכה. הגשר היבשתי הרשמי היחידי בין ישראל וירדן, מאז 1948 ועד מלחמת ששת הימים, היה "מעבר מנדלבאום" - על גבול השכונות מוסררה ובית ישראל.
"הקו העירוני" נבנה מגדרות תיל, משדות מוקשים, ומעמדות מבוצרות, שחצו את ירושלים לאורך 7 ק"מ, ובתווך המובלעת הישראלית בהר-הצופים, אליה ניתן היה להגיע אך ורק בחסות האו"ם, דרך מעבר מנדלבאום והשטח הירדני.
המערכה בגזרת ירושלים החלה בבוקר ה-5 ביוני 1967. הירדנים היו ראשונים לפתוח תחילה בהרעשה ארטילרית לאורך כל קו שביתת הנשק ובשעות אחה"צ אף הסתערו וכבשו את ארמון-הנציב, שהוחזק בידי האו"ם. עד אז עוד קיוותה ישראל כי המלך חוסיין יעתר לשדרים ולאזהרות שהועברו אליו ויימנע מפעולה התקפית. אך חוסיין לא שעה לאזהרות ועם כיבוש ארמון הנציב על ידי כוחותיו, החלה בפועל המערכה על ירושלים. פיקוד המרכז בפיקודו של האלוף עוזי נרקיס הורה מיד לצאת להתקפת נגד. ההתקפה בוצעה על-ידי כוחות מחטיבת ירושלים בפיקודו של אל"מ אליעזר אמיתי ובמהלכה נכבשו על ידה ארמון-הנציב - מוצבי "הנקניק" "הפעמון" והכפר צור-באחר.
במקביל, העלה פיקוד המרכז את חטיבת הראל בפיקודו של אל"מ אורי בן-ארי לאיזור פרוזדור ירושלים וכוחותיה הבקיעו את המערך הצפוני של הירדנים לאורך ה"פרוזדור". כוחות החטיבה כבשו את מוצבי גבעת הרדאר (שהיו זכורים כסיוט מימי תש"ח), את מוצבי שייח עבדול עזיז, כבשו בסערה את נבי-סמואל והכפר בידו ועם שחר ה-6 ביוני הגיעו לכביש ירושלים-רמאללה.
משם הסתערו על תל-אל-פול ובסיוע חיל-האוויר כבשו את גבעת המבתר וחברו עם כוחות הצנחנים.
עוד בתחילת הקרבות, ב-5 ביוני 1967, כאשר התברר לפיקוד המרכז כי כוונותיה ההתקפיות של ירדן רציניות ומסוכנות ביותר, הוחלט במטה הכללי, להעביר לאחריות פיקוד המרכז את חטיבת הצנחנים 55, בפיקודו של אל"מ מוטה גור, אשר אמורה הייתה לצנוח בחולות אל-עריש שבסיני.
החטיבה הועלתה במהירות לירושלים, כאשר משימתה - פריצה מהירה של הדרך להר הצופים וכוננות כניסה לעיר העתיקה.
החטיבה הבקיעה את הקו העירוני. במלחמה קשה ועקובה מדם, כבשה את ביה"ס לשוטרים, גבעת התחמושת, שייח ג'ארח, המושבה האמריקנית, ואדי ג'וז ומוזיאון רוקפלר. הדרך להר-הצופים נפתחה וצפון מזרחה של ירושלים שוחרר. במקביל כבשה חטיבת ירושלים את שכונת אבו-טור ולאחר מכן נעה דרומה וכבשה את מר-אליאס, בית-לחם וגוש עציון.
בבוקר ה-7 ביוני הגיע פקודת המטה הכללי לשחרורה של העיר העתיקה.
פיקוד המרכז הפעיל את חטיבת הצנחנים, שכבשה תחילה את רכס אוגוסטה ויקטוריה - הר הזיתים, ופרצה לעיר העתיקה דרך שער האריות והניפה את דגל ישראל על הכותל המערבי. בשעה 10:00 העביר המח"ט את ההודעה המיוחלת "הר הבית בידינו".
במקביל חברו כוחות מחטיבת ירושלים לעיר העתיקה דרך שער האשפות והעיר העתיקה שוחררה. צה"ל שחרר ואיחד את ירושלים הבירה מחדש. חלום האומה לאחר 2000 שנה התגשם.
בשחרור ירושלים שילם עם ישראל מחיר כבד.
183 בחורים ממיטב הלוחמים והמפקדים נהרגו במהלך הקרבות בירושלים ואתר ההנצחה בגבעת התחמושת בא לכבד את זכר כולם.