על כרמי השקדים וסופם מספר מר אהרוני:
תקופת גידול השקדים קובעת תחום לעצמה בתולדות המושבה, ובתולדות כל אחת ממשפחותיה. ימי קטיף השקדים היו ימים של עבודה והתעוררות למושבה הקטנה. בבאר יעקב עסקו בקטיף שקדים פועלים עבריים מכל קצוות הארץ, אף כי גם פועלים ערביים מן הסביבה לא חסרו בעבודה זו כבעבודות אחרות. ראשוני קבוצת הנוער העובד, שעלו אחר כך לאדמת נענה והקימו את קיבוץ "נען" עבדו בכרמי באר יעקב וגם אצל משפחת ורבין, ביניהם שמורים עוד בזיכרון המשפחה כמה מטובי הקבוצה ואף אלה התופשים היום עמדות חשובות בתנועת הפועלים ובמדינה.
קטיף השקדים, כאמור, הרבה תנועה והתעוררות במושבה הרדומה. מבוסס היה כולו על עבודת-ידיים בחבורות גדולות, ומכאן אפיו העליז והחברתי. מבעוד בוקר היו יוצאות חבורות הקוטפים אל כרמי השקדים. שם היו נפרשות על הקרקע, מתחת לעצים, מחצלאות או בדומה להן - והקוטפים טפסו על סולמות או על העצים עצמם והשליכו את השקדים ארצה. מעל הקרקע נאספו השקדים לתוך שקים או סלים ועל גבי גמלים וחמורים הובלו אל הבתים, בהם פונו חדרים מכל רהיט - להכין רצפתם בשביל ערמות השקדים.
לאחר קטיף השקדים בא קליף השקדים, אשר העסיק כל מי שיש לו יד בבית, מזקן ועד טף. את שיעור העבודה בקילוף השקדים היו נוהגים למדוד לפי פה, ולפי הפח היה משתלם השכר. דומה כי יש להסביר כאן למי שאינו יודע, כי מלאכת הקילוף הזאת לא פצחה את השקד והוציאה את תוכו, אלא רק קלפה מעליו את המעטה הדק, היבש, הירקרק או כחלחל, לפעמים גם שחור, שכבר היה מתנפץ ופוקע מעצמו, חומר זה היה נאגר ע"י הכורמים ושמש למאכל לפרות. אחרי הקילוף בא הגיפור. בחצר היו נחפרות שוחות צרות וארוכות, אשר בתחתיהן הושמו קופסאות פח קטנות, מלאות גפרית צהובה, שהוצתה בבוא השעה והעלתה אדי גפרית כלפי מעלה. על פי השוחה, בתוך בית-קיבול עשוי רשת, הונחו השקדים המיועדים לספוג את אדי הגפרית, לקבל צבע צהבהב יפה ולהעשות ראויים למכירה ולאכילה.
ואכן, אחרי כל אלה בא המיגע מכל: המכירה. על גבי גמלים היו מעמיסים את שקי השקדים הגדושים ויחד עמם היו יוצאים ברכיבה למחסני "כרמל מזרחי" אגודה הדדית של כרמי השקדים לרמלה או רחוק יותר - לשווקים הגדולים של ירושלים. כאן, כמעט תמיד, חיכתה האכזבה וחיכה ההפסד. שנה אחר שנה ירדו המחירים. שקדים זולים יותר ומשובחים יותר מחוץ-לארץ הציפו את השוק, והמחירים היו ירודים עד מאוד. מאוכזבים ורפי-ידים חזרו המוכרים לביתם, ובידם לירות מעטות, ולפעמים רק הבטחות-תשלום מפוקפקות, שאי-אפשר היה לסלק בעזרתן אפילו את החוב לפועלים, שהצטבר מיום ליום.