מעשה בנערה תימנייה, הדייה חריזי שמה, שעבדה ככובסת בבית האיכר מאיר אנטון. היו אלו ימים של רעב ומחסור בארץ, ולארוחת הצהריים נתנה הגברת אנטון לכובסת הצעירה פת לחם יבשה. הנערה היתה טרודה במלאכתה, רכונה על גיגית הכביסה, עיניה דומעות ופניה מפויחים מעשן עצי ההסקה. משום כך נטלה רק נגיסה אחת מן הפת והניחה אותה לצדה.
הזדמן לחצר כלב חוצות. הוא חטף את פת הלחם ונמלט ושללו בפיו.
משראתה הדייה באובדן "ארוחת הצהריים" זינקה ממקומה ויצאה לרדוף אחר הגזלן ברחובות המושבה. אך ללא הועיל. הכלב המורעב היה זריז ממנה. שבה הדייה לבית גברתה רעבה וחפוית ראש.
היו אלו ימים של רעב ומחסור בארץ, ולגברת לא היתה עוד פת ליתן לכובסת הרעבה.