רב"ט אברהם כודריה ז"ל

בשנה האחרונה למלחמה, כשהחל הצבא הבריטי להתקדם ממצרים לעבר ארץ-ישראל, נקטו התורכים מדיניות של גירוש יהודים מיישובים הסמוכים לקו העימות הצפוי עם הבריטים - לצפון הארץ. השיקול היה בטחוני: התורכים חששו שהיהודים, שרובם היו אזרחי המעצמות שלחמו נגדם, יהוו גיס חמישי שיסייע במאמץ המלחמתי. בפסח 1917, שבו גורשו יהודי תל-אביב ויפו, החלה חרב הגירוש לרחף גם מעל תושבי המושבות ולעורר מתח וחרדה.
אברהם מילצ'ן, מראשוני רחובות, סיפר, כי פרנסי המושבה עשו כבר את ההכנות לנטוש את רחובות בהוראת התורכים כאשר החליטו, בשלב ראשון, לשלוח את הזקנים והטף אל מקום מבטחים בצפון. הם ביקשו להקל כך על יתר התושבים, שהעדיפו להמתין לגירוש עד היום האחרון. אלא שהזקנים, בראשות הרב הקשיש השיל מרגלית, סירבו לעזוב את המושבה והתעקשו להישאר בה עם שותפיהם לגורל. צעירי רחובות תכננו להתחבא במקומות מחסה בסביבות המושבה ולהמתין עד יעבור זעם, אלא שממש בערב הגירוש הצליח ראש אגודת "מנוחה ונחלה", אהרן אייזנברג, לשחד את המושל התורכי, שיסיר את רוע הגזירה. אייזנברג הבטיח, שהאיכרים יזרעו בשדותיהם חיטה ושעורה בעבור הצבא התורכי, ובכך תועיל הישארותם במושבה למאמץ המלחמתי. השתדלנות הועילה ונקבע, כי בעלי האדמות יישארו, והיתר יגורשו. אך איכרי המושבה התחכמו לשלטונות. הם ערכו רשימה פיקטיבית, ובה רשמו את כל מקורביהם ואנשי שלומם כבעלי קרקעות. המאושרים, שזכו להיכלל ברשימה קיבלו תעודה ("ויסיקה"), המעידה כי ברשותם כביכול אדמת מזרע וכך הם ניצלו מגזירת הגירוש. הסדר זה אכן הציל את איכרי המושבה ואת הפועלים האשכנזיים, אך משום מה לא כלל את הפועלים התימניים ואת משפחותיהם. אלו יועדו למלא את מכסת הגירוש, שתרצה את השלטון התורכי. משה סמילנסקי, מראשי המושבה, הכה על חטא:
ועוול גדול נעשה שלא במזיד על-ידי ועד המושבה לתימני שעריים. כסגולה בפני הגירוש, עשה הוועד מעין 'מכירת חמץ' ורשם על-שמו של כל אחד מתושבי המושבה חלקת אדמה, שייחשב כ"זורע", שאותם הבטיחו לא לגרש. ואת התימנים לא רשמו, כי הרי "אריסי" הזורעים הם. וכך יצאה עליהם הגזירה הרעה ורבים גורשו בכוח הזרוע.
לדברי סמילנסקי, ב-20.4.1917 התנפלו החיילים התורכיים שבאו מרמלה על משכנות התימנים ברחובות ובראשון-לציון, בכוונה לגרשם ללוד ומשם - ברכבת לצפון הארץ. התימנים זעקו חמס, קבלו על אחיהם האשכנזים שהותירו אותם למר גורלם, ורבים מהם "ברחו מבתיהם ויתחבאו כארנבות במחבואי השדה והכרמים, ויש שהחיילים רודפים אחריהם ומכים בשוטיהם, זקן, ואישה וילד." בשלב זה התעשתו זקני המושבה, קנו את לב הממשל התורכי וגירוש התימנים נדחה עד 5.5.1917. עד אז היתה צריכה להיקבע מכסה של תימנים שיהא עליהם לעזוב את המושבה, בעוד שהאחרים היו אמורים "להתכשר כפועלים בפרדסים". פרנסי רחובות קבעו, כי התימנים אשר בתים ומגרשים להם - יישארו, ואילו העניים יהיו כפרה לאחרים. ואכן ביום הגירוש שבו החיילים התורכיים ותחת איומי השוט אילצו את העניים, שיועדו לגירוש על-פי רשימה שנקבעה מראש, לגלות מהמושבה. סמילנסקי מוסיף ומספר, כי תקופה קשה באה לתימנים, "הם נעשו הפקר לכל חייל ולכל שוטר". האצבע המאשימה, המופנית בסוגיה זו נגד האיכרים, מקבלת משנה תוקף בבואה מכיוונו של אחד ממנהיגי המקום.
בן-בריתם של התימנים, שמואל יבנאלי, הוזעק למושבה לבטל את רוע הגזירה, אך ללא הועיל. לאחר מעשה הוא ביקר את התנהגות האיכרים, התרעם על אדישותם לגורל פועליהם התימנים ואמר, כי גירושם של האחרונים מרחובות ומראשון-לציון הוא בבחינת אות קלון וסופו שימיט חרפה על האיכרים. הם לא התביישו להכריז "כי הם מקריבים לקורבן את התימנים על מזבח היישוב", זעם יבנאלי וסיפר, כי אפרים זקס, פטרונם הבלתי-מעורער של התימנים, השתתף בישיבה של ועד ההגירה ברחובות, אך משלא הצליח לעמוד בפני הסוגיה המוסרית שעורר גירוש התימנים, ברח מן האספה. יבנאלי מציין, כי פעילות נמרצת של מנהיגי הפועלים בארץ, שעמדו בפרץ, הביאה לצמצום הגירוש. אך כמאה איש גורשו מרחובות ובכללם גברים, נשים וטף.
על התהליך הקשה, שבו "נפדו" חלק מהמועמדים לגירוש, שופך אור פנחס קפרא. לדבריו יבנאלי היה זה שאכן התריע, שאין להשלים עם הסדר ובו התימנים יגורשו מרחובות והאשכנזים כולם יישארו. ליבנאלי נקבעה פגישה עם אפרים זקס, טוביה מילר ומשה סמילנסקי בביתו של חבר הוועד שלמה גולדין, אך הישיבה הסתיימה ללא תוצאות. פנחס קפרא מספר, כי כעבור זמן מה נפגשו ראשי המושבה עם ועד שעריים בביתו שלו. אז נרשמו כל התימנים בני גיל העבודה, וצורפו לרשימת האשכנזים בעלי ההיתר להישאר כעובדים במטעי האיכרים. קפרא מעיד על עצמו, שכפועל קבוע באגודת "מנוחה ונחלה" הוא זכה להימנות בין הנשארים.
יצחק שמחי מספר על גזירת הגירוש מפי אמו. התורכים הגיעו למושבה מצוידים ברשימות מגורשים שהוכנו מבעוד מועד, והאיצו באנשים לצאת לדרך מבלי שניתנה להם שהות להתארגן וליטול עמם מצרכים חיוניים. שמחי מספר, כי ימים ספורים לפני הגירוש ילדה אמו תאומים, אך עובדה זו לא עמדה לה ואף היא נכללה במכסת המיועדים לגירוש. לאחר מספר ימי נדודים הגיעה אמו עם חלק מהמגורשים לשכונת מחנה-יהודה שבפתח-תקווה, ושם נימולו הפעוטות, שאך זה נולדו. אולם התורכים לא אפשרו לאמו להישאר במקום, ובהמשך נדודיהם נפטרו הרכים הנולדים. אחד המגורשים, זכריה בן שבתאי מדהלה, מספר, כי הוא ומשפחתו הועלו על רכבת בלוד ואתם גם משפחתו רבת-הנפשות של אברהם עפג'ין. באחת התחנות ניצלו בני משפחת עפג'ין את השמירה הרופפת של התורכים ונמלטו מן הרכבת. זכריה מדהלה ובני-ביתו הגיעו לצמח.
תקופת-מה הם התגוררו על שפת הכנרת ונציגים מההנהלה הציונית ניסו לדאוג למחסורם. היו מגורשים שמצאו מחסה אצל תימני כנרת, שלימים נאלצו לעזוב את המקום ועברו לשכונת מרמורק שברחובות. בימי החורף הוכנסו האורחים לאורווה שבחוות כנרת וכעבור חודשים אחדים, משנסתיימה המלחמה, עשו את דרכם ברגל דרך יבנאל, חדרה, קלנסווה וכפר-סבא עד שובם לרחובות. על מציאות עגומה זו הלין יוסף שפרינצק:
התימני היה הקורבן הראשון, ולפעמים היחיד, שבו כיפרו המושבות את גזירת הגירושים. הוא היה השעיר המשתלח שמילא את תחנות הרכבת בראש-העין ובעפולה וגווע בהמון על חופי הכנרת.
לגזירת הגירוש נצטרף הביטול של זכויות היתר (הקפיטולציות), שמהן נהנו נתיני המעצמות הזרות עד שאלו הפכו לאויבות של האימפריה העות'מאנית. בד-בבד הטילו התורכים על תושבי הארץ את החובה לקבל עליהם את הנתינות העות'מאנית, וכך הם היו חייבי גיוס לצבא התורכי עד גיל 45. רוב רובם של קורבנות הגיוס לא נלקחו לשירות צבאי פעיל, אלא לעבודות שירות כמו סלילת דרכים, חטיבת עצים, סבלות וחפירת תעלות לעמדות החזית. המגויסים שוכנו באוהלים מרופטים, ללא מיטה וללא שמיכה, ללא מזון וללא לבוש. התנאים הסניטריים היו ירודים והמחלות הפילו חללים רבים. מציאות חדשה זו זרעה בהלה בקרב חייבי הגיוס. רבים מהם שילמו כופר נפש ("בדל") ובתמורה קיבלו פתק שחרור, ומי שלא השיגה ידו כדי תשלום הכופר נאלץ להתגייס או לערוק. בני-תימן נחשבו כנתינים עות'מאניים, ולכן חלה עליהם חובת הגיוס. מחמת עוניים הם לא הצליחו לפטור עצמם מגיוס ומי שלא ערק - גויס. חיילים תורכיים נהגו לבוא בלילות ולהתנפל על בתי התימנים, לכבול את קורבנותיהם ולהובילם לרמלה או ללוד.
על-מנת לחמוק מגיוס הסתתרו תימני שעריים במטעים צפופים ובמקומות מחבוא שונים, ובתנאים כאלו בילו רבים מהם בתקופת המלחמה. כך למשל הסתתר משה בן צדוק קפרא מתחת לערמה גדולה של עצי הסקה, ושלדה של מיטת ברזל מגוננת על גופו ועל המזונות שסיפקו לו קרוביו.
עם תום המלחמה, ומשעזב הצבא התורכי את סביבות רחובות, החלו חיי התימנים לחזור למסלולם. המגורשים שבו למושבה ומצב התעסוקה של בני-תימן השתפר. קק"ל סייעה למגורשים ואפשרה לחלקם לרכוש אדמות בדרום המושבה - ברחובות אמוראים ויעקב מדהלה. הגברים שבו לעבוד בפרדסי האיכרים, והנשים - במשק-בית אצל נשותיהם. חרפת הרעב בשנות המלחמה הביאה את התימנים לידי ניצול מעט האדמה שעמדה לרשותם כדי "להוציא לחם מן הארץ", וגם משק-החי שלהם ידע התפתחות של ממש והחל מספק מצרכים בסיסיים כמו חלב, ביצים ובשר. תמונה צבעונית מספק "הפועל הצעיר":
החורף הזה ניגשו כל התימנים, בלי יוצא מן הכלל, במרץ רב לעיבוד המגרשים שעל-יד בתיהם ולא נשאר אף שעל אדמה שלא נזרע בירקות הכי הכרחיים בשביל הבית. ויפה הוא מראה השכונה כשהיא טבועה כולה בירק. מבלי שום השפעה מן הצד התחילה בין התימנים השאיפה לרכוש בעלי חיים בשביל הבית ורבים, בלי עזרת שום איש, קנו עזים, כבשים ועופות, וכיום הזה יש עשרות עזים וכבשים בשכונה.