סמל אריה ארל'ה ינקוביץ ז"ל

במבצע יהושוע, אני אברהם אמיר הייתי אז בן 18 שנה ונפצעתי במהלך ההתקפה על כפר סלמה.
התכוננו להתקפה זו בשכונת התקווה ת"א, וחדרנו מחלקה אחת שלמה לכפר סלמה. בפרברי הכפר, מפקד המחלקה, החליט להתקיף בית אחד, ואנו כל המחלקה נשכבנו מסביב לבית והמפקד זרק רימון יד על הבנין. היות והבנין היה עם גג רעפים, והיות והמפקד כלל לא ראה לאן זרק את הרימון, הרימון התגלגל בחזרה ונחת קרוב אלינו לחיילים ששכבו בסביבת הבית.
מרימון זה נפגענו אני ועוד חייל, אני נפגעתי בפנים, נפצעתי קשה מאוד בפה, בשיניים ובלשון, נעקרו לי 8 שיניים והרסיס חדר לי ללשון וחדר לי לכתף 5 ס"מ. כשהביאו אותי לבי"ח, טיפלו בי אבל לא גילו שנשאר לי רסיס בתוך הלשון וכן נשאר לי רסיס בכתף.
כשיצאתי מבי"ח הלכתי לרופא שיניים פרטי והוא עקר לי 8 שורשי שיניים שנשארו לאחר הפציעה. בעצם טיפלתי בפציעה זו לבד מכיסי.
בפרסום בעיתון רשמו שנפצעתי וכתבו את שמי: אברהם בן עמי (אמיר) כדי לא לחשוף את שמי ולהסגיר אותי, לידי האנגלים, ששלטו אז בארץ ישראל.
כעבור שנה, כשנלחמתי בכל הקרבות בצבא, פתאום גיליתי שצומחת לי שן בינה בפה. משום מה לא הבנתי מדוע צבעה שחור? התברר, שפתאום יצאה לה השן מהפה. הסתכלתי והייתי בשוק - זה היה רסיס רימון יד מהפציעה שנשאר בפה והרופאים לא גילו אותו. נשלחתי לבי"ח ואז טיפלו בי בצורה יסודית (מה שלא עשו תיכף בהתחלת הפציעה).
לאחר שהביאו אותי לבי"ח ברח' בלפור, טיפלו בפצעים שלי וקבלתי זריקות פניצילין, הייתי נפוח בפנים והכתף כאבה לי מאוד.
למחרת בבוקר כשהיה ביקור רופאים, היה פרופסור מרכוס והוא שאל אותי האם הוציאו לי את הרסיס מהכתף. אמרתי לו שאיני יודע, אז הוא הכניס פינצטה ומשך משם קובית רסיס רימון יד. כל האסיסטנטים שליוו את הפרופסור מחאו לו כפיים.
הפרופסור אמר שמחיאות הכפיים מגיעות לבחור החולה (אני) כי עמד בגבורה בהוצאת הרסיס מהכתף.