סגן ד''ר יעקב שבי מאור פולרביץ' ז"ל

אלבום תמונות

יום שישי כ"ט אב תשמ"ח
12 באוגוסט 1988

חזרנו הביתה מטיול בגליל ובגולן הטיול היה משגע הטיול.
הרגשתי שאני נושם מהר מאד (מהר מדי) ושאני צריך לנשום הרבה יותר אבל לא היית מסוגל.
הרגשתי שהסוף קרב.
בכיתי לנוכח חוסר האונים של אמא (לכאורה, למעשה היא בכתה את הדברים לאבא).
אבא הלך לשני רופאים בישוב, אבל הם לא היו בבית. נשלחתי בסוף ל"השרון".
כשהגעתי לחדר מיון כאבה לי הבטן נורא.
הייתי כנראה מאד לבן, השכיבו אותי על מיטה ואני הרגשתי פחות חסר אונים,
ידעתי שאני נמצא במקום שיטפלו בי.
קבלתי אופטלגין פעם אחת אבל הוא לא שינה במאומה. לאחר מכן קיבלתי אופטלגין כפל (כמות כפולה) וקיבלתי מסכת חמצן שעזרה מאד והכאבים חלפו. אשפזו אותי לכבוד שבת.
העבירו אותי למחלקה פנימית א' שם ניסה רופא המחלקה לחבר אותי לאינפוזיה.


יום ראשון א' אלול תשמ"ח
14 באוגוסט 1988
היום היה אמור להיות לי מבחן מעבר בישיבה, אבל במקום זה העבירו אותי חזרה למחלקה ונשארתי "רק" עם החמצן והאינפוזיה. אחות נחמדה (שכחתי את השם שלה לעזאזל) הורידה לי את המדבקות שחיברו אותי לחוטים של המוניטור (את החוטים כבר הורידו לי לפני כן).
כל הזמן הזה במקום ללכת לשרותים היה ל' בקבוק או סיר. בהתחלה רק אבא נתן לי את הבקבוק אבל אחר כך הייתי צריך לבקש אותו גם מהאחיות (לא נעים). אני כבר לא מדבר על הרחצה שהייתי ערום כביום הולדי לעיני שלוש אחיות. לאחר יומים התרגלתי ושברתי לי את מוסכמת הצניעות הזאת וזה עזר לי מאד.
היה לי קשה להתרכז בתפילה לכן התפללתי רק קריאת-שמע ושמונה-עשרה ומוסף.


יום שני ב' אלול תשמ"ח
15 באוגוסט 1988
חזרתי ללכת כבן אדם, אומנם לא 100% אבל הצלחתי להגיע עד השרותים וחזרה (אז חשבתי לעצמי נפטרתי מהבקבוק לא ידעתי שהוא "מחכה לי בסיבוב").
לאט לאט התחלתי לחזור לעצמי. בצהרים הודיעו לי שאני משתחרר מחר.
התגאתי להראות את כוחי בהליכה לכל סגל הרופאים והאחיות.
הורידו את המדבקות שעל הגוף. בהתחלה פחדתי שזה יכאב לכן בקשתי שיורידו אותם עם "אצטון". האחות (הכי חתיכה בסגל) הורידה את המדבקה ושמה אחרי זה על הגוף אצטון כך שהאצטון לא היה שווה שום דבר. אמרתי לאמא אך אמא אמרה שזה בטח עזר (אני לא מתווכח עם אמא אם אמא אומרת שזה עזר אז זה עזר). קיבלתי את הכאב באהבה שהרי זה פחות מחסום אחד בדרך הביתה.
הלכתי להתקשר לגיסתי ולבשר לה שאני משתחרר מחר.