השלב הראשון - מדצמבר 1947 עד מרס 1948:
הלחימה התנהלה בכל רחבי הארץ, והתמקדה בערים המעורבות ובהגנה על היישובים המבודדים ובדרכים אליהם. היוזמה היתה בידי הערבים, שבחרו את המקום ואת המועד להתקפה. כוחותינו הגיבו במספר פעולות גמול נגד יעדים ערביים. הלחימה בערים המעורבות (חיפה, טבריה, צפת, ירושלים ותל-אביב-יפו) התאפיינה בהתקפות ירי וצליפות, התקפות על שכונות ספר, ופיצוץ בתים. יישובים יהודיים רבים היו באזורים ערביים, חלקם אף מחוץ לתחום המדינה היהודית לפי "תכנית החלוקה", כשהם מנותקים ממרכזי היישוב היהודי. בהנהגת היישוב הוחלט שלא לפנות שום יישוב, בהנחה כי שטח שיצליחו להחזיק בו יישאר בתחום המדינה ומתוך מחשבה על ההשלכות המורליות השליליות של פינוי. הערבים ניתקו את דרכי התחבורה ליישובים אלה וניסו לכבשם; כך הותקפו טירת צבי, גוש עציון ויישובים אחרים.
לחימה מרה התנהלה על דרכי התחבורה. הכוחות היהודיים השקיעו מאמץ רב בשמירת הקשר עם היישובים המבודדים, באמצעות שיירות מלוות בלוחמים שנשקם מוסתר ולעתים גם בליווי צבא בריטי. בהמשך שוריינו תאי הנהג של משאיות ושל אוטובוסים ואף יוצרו משוריינים מתוצרת בית כדי לשפר את המיגון. על אף שיטת השיירות נותרו יישובים רבים מנותקים לזמן רב. מאבק קשה במיוחד התנהל על הדרך לירושלים, שנחסמה מדי פעם על-ידי הכוחות הערביים. בחודש מרס 1948 היה "משבר השיירות", כאשר מספר שיירות הותקפו והושמדו ברובן: שיירת "הדסה" בדרכה להר הצופים, שיירת נבי-דניאל בדרכה חזרה מגוש עציון, שיירת יחיעם בדרכה לקיבוץ, ושיירת חולדה בדרכה לירושלים.
המידע נלקח מתוך הספר "בעוז רוחם" בהוצאת משרד הביטחון - צה"ל/אגף כוח אדם/חטיבת פרט